יש רגע קסום במיוחד, ברכיבה בארץ או בחו"ל. זה הרגע שבו, אחרי שעות של רכיבה בשטח, אתה מגיע עם האופניים ונכנס לישוב כפרי קטן.
ודאי אם זה כפר קטן ביוון, טובל בעמק ירוק והרגע ירדת בירידה מטורפת מההרים שמעליו.
התחברנו לכפר בסופו של השביל היורד אל סימטה צרה. פתאום, מאחורי קיר מתגלות פינות קטנות וקסומות. שיח ורדים אדום בחצר, ארובה מעשנת עם ריח של מרק. תריסי עץ צבועים בכחול, כאלה של פעם, שנפתחים כמו דלתות של בר במערבון.
אישה במרפסת מלאת עציצים תולה כביסה ומחייכת לשורת הרוכבים, ושני זקנים על ספסל, יד אחת אוחזת בקשיחות את מקל הסבא שלהם ויד שניה על ידית המקל עליה נעוץ הסנטר בעקשנות.
כך היה ביום הרכיבה הרביעי שלנו ביוון ההררית.
לא פשוט בימים אלו לצאת לחו"ל, וודאי עם אופניים - מועד הטיסה שלנו שונה פעמיים.
יש הרבה טפסים למלא ופרוצדורות לעבור, אבל הרצון לראות את עצמך בנתב"ג עומד בתור עם ארגז האופניים (בטוח שמישהו ישאל, מה זה הארגז הגדול הזה? ואני אשיב לו - פסתר) השנה חזק במיוחד..
התגברנו על הכל ונחתנו בסלוניקי אחרי שעתיים וקצת של טיסה.
עוד 3 וחצי שעות נסיעה בהם התוודענו לצוות המקומי וגם אחד לשני (מי שלא הכיר מקודם) ואנחנו בליבה של יוון ההררית.
אכן, פנים הארץ הזאת הוא הררי ביותר. כמעט שאין קילומטר שלם שכולו מישורי.
לעת ערביים הגענו לכפר ושמו אספרגלי - הספקנו להרכיב את האופניים.
כל בוקר אחרי קפה יווני נוסף, שהכינה לי ניקי בעלת המקום בו לנו, יצאנו למסלול אחר. שבילי יער רחבים, סינגלים וגם דרכי אספלט פגשו את גלגלנו. מסביב ירוק, במרחק פסגות מושלגות, פלגי מים פה ושם ושיר בלב שעוזר לדווש - גם בעליות והן רבות.
עצרנו במרכז הכפר הקטן קצת אחרי הספסל עם הזקנים והשענו את האופנים על מעקה העץ של המסעדה הפשוטה והיחידה בכפר.
התיישבנו על כסאות העץ הישנים והזמנו בירה (אלפה - מומלצת). מי שמזמין קפה מקבל כאן גם בקבוק מים - הולך צמוד עם קפה ביורו וחצי.
הבירה טובה והיום היה חם, אנחנו כבר בסוף המסלול, אז הפעם לגמתי בירה.
בעל המקום ואישתו רחבת המותן ניסו להבין מהיכן אנחנו - צרפתים, איטלקים, גרמנים? לא?!
יזראל!! אהה! - חיוך רחב התפשט על פניהם. אוהבים פה את ישראל.
עצרתי לרגע, לצלם מרפסת פוטוגנית בקצה הכפר, והנה ניגש אלי זקן, דופק במקלו על האספלט ובשטף מילים ביוונית אומר או מבקש משהו שאין לי מושג מהו..
אני מנסה להסכים איתו, להתנצל שאני לא יכול לעזור, אבל הוא רק חוזר על אותו משפט ןמראה בידו על נקודה עלומה.. בסוף הוא מתייאש ממני ופונה לדרכו תוך שהוא ממלמל מתחת לשפמו הלבן..
אני ממשיך עוד כ 100 מטר ומגיע לצומת ומגלה שאני לבדי. ישר למטה זו ירידה ארוכה אל הכביש הראשי, אם אני יורד את כולה וטעיתי, הרי שאכלתי אותה בטיפוס חזרה.
איזה מזל שעשיתי חבילת גלישה עם שיחות, שולף את הסלולרי (הנכון) "בוא נראה אם זה עובד" אני אומר לעצמי ומחייג. אחרי כמה נסיונות תופס את אחד מחברי הקבוצה שמעביר את הטלפון שלו למדריך. מקבל הסבר קצר איפה כולם עם הרכב. ממשיך בירידה ותוך דקות מגיע. קצת צחוקים עם החבר'ה מה היה יכול לקרות אם לא היה לי טלפון ואנו בדרכנו חזרה לעיירה מצובו.
רק אחרי שהאופניים מועמסות ואני יושב באוטו שמחזיר אותנו לעיירה ומספר לחבר'ה על הזקן. פתאום אני מבין שהוא ניסה לומר לי את הכיוון שכל הקבוצה המשיכה בו..
אז אם אתם פוגשים על הדרך זקן עם מקל- תקשיבו לו ממש. גם אם הוא מדבר ביוונית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה