שנה חדשה

שנה חדשה בפתח כבר עומדת
והיא כולה ביישנית וגם נרגשת.
עטופה בצלופן ולראשה יש סרט
חגיגית כזאת ועדיין כלום לא אומרת..
סמוקה מחום אוגוסט, מזיעה מציפיות...
מסתכלת עלינו ומתחילה לתהות..

שנה טובה! כולם אומרים,
שנה טובה! הם מבקשים.
שנה טובה ומתוקה,
כמה שיותר ובלי הפסקה..

והיא השנה החדשה, עכשיו תורה
לצאת מהאריזה ולהתחיל בדרכה.
אחרי כל החגים והאיחולים
יש לה הרבה עבודה, שבועות וימים,
לרצות כל כך הרבה אנשים..

והיא מסתכלת על חברתה הקודמת
זו שיצאה, עייפה ובוגרת.
גם היא הייתה פעם צעירה ומבטיחה
וגם לה צעקו "שנה טובה, שנה טובה ומתוקה"
נו, ומה קרה? משהו השתנה?

מה הם חושבים לעצמם? היא את עצמה שואלת
כוססת אצבעות וכבר קצת רוטנת.
שאני אהיה שנה טובה? ככה סתם
ומה איתם? ..
מה עם האנשים, רק לבקש הם יודעים?

כן כן, אתם שם למעלה שמאחלים: שנת שלום ובטחון
פרנסה, שפע ועוד המון..
מה איתכם? מה אתם הולכים לעשות?
כמו אז, גם בשנה הזאת?
האם תפעלו אחרת, האם תנסו לעשות שלום?
או שאין עם מי לדבר והכול זה רק חלום.
הארץ השלמה והעם מחולק?
חלוקת הנטל, יוקר המחיה והמחנק?

וגם את ואתה באופן אישי, מה איתנו אנשים?
ביום יום, בבית-עבודה, בכבישים.?
מה אתם מבטיחים לי שתעשו אחרת?
אני השנה החדשה שלכם, שתמיד מגיעה ולא מאחרת.
שאוטוטו כבר מתחילה לעבוד בלי הבדל דת, מין וצבע
לכווולם... מהצפון ועוד הרבה אחרי באר שבע..

שתסכימו שאפשר? שתחפשו מוצא?
לפעמים לצאת פראייר זה לא כל כך נורא..
אפשר לותר ממקום חזק,
להתחלק עם האחר אפילו באבק.
לנקות את החלון דרכו אנו מביטים
פתאום רואים אחרת וגם את הפרטים.
לפתוח את הלב להקשיב,
בלי לעשות לעצמנו את התחשיב,
כי "איבר" נסתר יש לו לאדם
ושמו אגו.
משביעו רעב ואיתו סובלים כולם,
מרעיבו שבע, ושימחתו - כל העולם.

אז אנשים, תבטיחו לכם ולי, עוד לא מאוחר
כי צריך,ואפשר, הנה  אני כבר מתחילה מחר.
זהו, אני נישבעת, וזו ממש לא קלישאה
שאם תהיו אתם טובים,
אהיה אני.. שנה ניפלאה.

מיומנו של איש שרות: בנק מיוחד ואישה אחת מיוחדת עוד יותר

 בצהרי יום הגעתי לבניין בנק הדם השוכן במרכז רפואי גדול וחשוב.
ההיתי שם כבר בעבר במסגרת עבודתי . המקום על מעבדותיו, חדרי המכונות שלו (לא תאמינו מה עושים  שם), והאנשים עם החלוקים הלבנים - מוכרים לי. תיכף גם אותי ילבישו במין חלוק חד פעמי כזה מנייר, עם כובע של מקלחת לשיער ונעלי בד לבנות.
יש אנשים שבאים לתרום דם. ויש גם, מי שניזקק לכל מיני שרותים שמציע המקום.
אלא שהפעם בכניסה המשופצת, במקום השומר הזעפן, קיבלה את פני במאור פנים פקידת הקבלה.
אשה לא צעירה שישבה מאחורי הדלפק החדש שהכיל כמה מכשירי טלפון, מחשב, פקס ועוד כאלה.
בעודי ממתין למלווה שלי, שיבוא ויכנס איתי אל חדר התקשורת, אני שם לב שפקידת הקבלה, בין כל הטלפונים שהיא עונה וכל הדברים שהיא עושה, הרי שהיא גם מברכת לשלום את כל מי שנכנס, שואלת בנעימות למטרת ביקורו ומכוונת אותו לייעדו. והנה מגיע מהמסדרון אל הלובי, קשיש שעון על מקל, מלווה באיש צעיר.
 "מה שלום אדוני"? שואלת הפקידה את הקשיש  וכך מתחילה לה שיחת נימוסים של מכרים וותיקים.
הצעיר מסביר לה שהקשיש עדין נזקק לשרותיו. "כמו למשל שריכת הנעליים" הוא מספר לה.
 "רוצה לראות פטנט לשריכת נעל ביד אחת" ? היא שואלת, ובלי לחכות לתשובה מרימה רגל אל קצה הדלפק. רק אז אני  קולט שבעצם יש לה יד אחת בלבד. כלומר יד בריאה אחת. תוך שניות היא מתירה את השרוך מהנעל שלה, נעל גבוהה בסגנון צבאי (נשית אמנם) עם המון חורים.
"אתה רואה" היא אומרת לו. "שמים כפתור בקצה השרוך ואז אפשר להשחיל בקלות, כשסימת פשוט לפף את היתרה על הכפתור וגמרנו". ככה אני משיגה גם את מי שקושרים עם שתי ידיים" היא צוחקת.
האיש מודה לה בחום, הצעיר מחייך ואז היא מוציאה ממגרת השולחן מזלג. "רואה", היא אומרת לו, "זה גם סכין. ככה אין לי בעיה לאכול." ואני שם לב שצידו האחד של המזלג מושחז ומעוצב כסכין . הצעיר מתעניין איפה קונים כזה מזלג והיא טורחת ומסבירה עד שהם נפרדים לשלום.
כשהלכו, היא אומרת לי ככה, תקשיבו טוב: "אמא שלי, בכל פעם שההיתי אומרת לה " אני לא יכולה" , היתה שמה את ידה האחת מאחורי גבה ומנסה לעשות את מה שההיתי אני צריכה לעשות. ואמא תמיד הצליחה, ותמיד הייתה אומרת לי: "אם אני הצלחתי גם את יכולה". ככה אני עושה הכל לבד-כל החיים."
התרגשתי.
ואז היא מקרבת את פניה אלי, עינה נוצצות בגאווה והיא אומרת לי בשקט : "תמיד , אבל תמיד, החלום שלי היה שיהיו לי נעלים גבוהות כאלה עם שרוכים."
מה אומר לכם, אני ככה עלתה לי לחלוחיות לעיניים. חשבתי לעצמי, וואלה, יש אנשים שחולמים להיות רופא, חולמים לנסוע למקומות מדהימים, חולמים לפתוח מסעדה, לקנות אופנוע,כאלה חלומות שכולנו מכירים..
והיא, היא החלום שלה - נעליים עם שרוכים.
ברוך השם יש לה כאלה נעליים והיא גם יכולה לשרוך אותם בקלות..


בריאות לכולנו

סיפור לאחה"צ של שישי: גברים בסופר

 מי לא אוהב ללכת לסופר, גברים נכון?  בטח שנכון..   ואני לגמרי לא עושה כאן הכללה,  אבל אנחנו הגברים לא אוהבים סופר. בואו נגיד לא מתים על זה, חניה, עגלות, תורים, שקיות מעצבנות..
אבל לפעמים המצב מחייב.
"יאללה ממי", היא אומרת לי, "יום חמישי בצהרים, עוד אין מלא אנשים, בשבוע שעבר הלך לך מהר וגם יצא לך ממש זול"
צודקת, תמיד..
מהכביש אני כבר קולט מישהי שפורקת לאוטו עגלה בשלבי סיום. מתביית עליה והופ דקה שתיים ויש חנייה.
וואלה אני אומר לעצמי, בוא נראה כמה מהר אני עושה את זה.
אני, יש לי שיטה. מחנה העגלה באזור של הירקות והפירות בנקודה אסטרטגית, תולש כמה שקיות וממלא את כולן בסוגי ירק ופרי שונים, משאיר על הדוכן. רק בסוף אוסף את השקיות ומרים הכל, הופה, לעגלה.
ככה מסיים עם הירקות והפירות תיק תק. בדרכי למחלקת השתיה, מחפש את הרשימה הכתובה שהכינה לי זוגתי.
 כיס ימין, כיס שמאל -אין פתק. בחולצה גם לא. אהה נשאר באוטו. באסה. עכשו 10 שניות של דילמה.. תלך תחזור ומה עם העגלה כבר חצי מלאה?, יאללה נמשיך. בטח זוכר, הכל..
מתקשר לברר אם צריך גם פסטרמה, ותוך כדי מגניב משפט לגבי הפתק, מכין את הקרקע לתרוצים..
"לא נורא בובי" ,אומרת הזוגית, "יהיה בסדר"..
שתי שניות אחרי זה, מקבל בווטצאפ את הרשימה פלוס כל מה שנזכרה בו בינתיים, בטח יהיה בסדר.. יאללה גם שתיה יש.
מגיע לנקניקים. תור קטן, אבל אני מצליח להחנות את העגלה לצד דוכן הזכוכית.
 זה שחותך, האיש הזה של הנקניקים, ניראה רציני מאד,  עם כובע של מנתח - כזה על הצד, חלוק לבן, כפפות ירוקות..
כמעט שאלתי אם צריך טופס 17..טוב סיימתי איתו בשלום ועם 250 גרם תבור.
בא לעגלה להמשיך והופה, עוד עגלה חונה לפני ועוד אחת בחנייה כפולה, לא יכול לצאת , הלו פקח!..
בדרך למחלקה החלבית אני חותך שמאלה למדפים של מוצרי הנקיון.
זה הקטע הכי קשה, אין לי מושג מה נמצא איפה ולמה התכוונה הגברת במילים "סנו כחול" .
אני פונה להיא שמחוברת לעגלה עמוסה ולילד: "איפה הזה ששמים באסלה"?  (איך זה שאין למוצרים האלה שם נורמלי)
ההיא תוקעת בי מבט של "חבל על הזמן איתך" זה שם היא מראה לי באצבע עם לקה שחורה.
"תודה" אני אומר. כשאני שואל אם יש כאן גם נייר טואלט היא אומרת: "תגיד מה נהיה עכשו, מה התחתנו?"..
סוף סוף סיימתי גם את איסוף פריטי החלב, קוטג, יוגורט -ההוא הגרמני - מולר 1.7 אחוז, אותו אני הכי זוכר, איך לא?
מולר - ניבחרת גרמניה, זה שתקע 2 גולים לארגניטנה במונדיאל.
חוזר לעגלה, וואלה נעלמה, גנבו העגלה.. עד שמילאתי כמעט הכל, יכול להיות שגררו?
פתאום, הופה הופה, רואה גברת עם סלולארי באוזן מסתובבת סביב עצמה, "מה קורה איתך? את בטוחה שזו העגלה שלך?.."
"אהה, כן, מה לא,? סליחה, טעיתי, :)"  אומרת במבוכה. "כן טעית, לא נורא, עוד לא פניתי לביטוח", אני אומר לה. צוחקים, "רגע אז איפה שלי?" היא שואלת. אבל אני כבר בדרך למדפי הלחם. אחד קל, שני שיפון. אולי גם פתית. זהו. יאללה לקופה.
בדיוק אז מגיע גם ההוא מהדבל פרקינג, "כנס כנס" הוא מפרגן לי.
"שניה" אני אומר לו  משאיר העגלה בקופה ורץ להביא בקבוק שמן.. ככה כמו שכולם עושים פה, לא?

עולה יורד, עולה יורד, חום אימים, מזיע עם השקיות..
"יופי, הלך לך מהר" אומרת לי הזוגית מחייכת לה מתחת למזגן עם הרגל המושבתת "הבאת הכל?"
"בטח" עניתי "כל מה שרשמת בוואטצאפ.."
יותר מאוחר מתברר שהבאתי חלק, רק את החלק שהיה רשום בוואטצאפ..
השבוע השתפרתי עוד קצת..עברנו להזמנה דרך האינטרנט.   
כשהשליח עם הארגזים הגיע, רק נתתי לו טיפ.
מה אני אגיד לכם.. קסום

אופניים - סיפורים בגובה הכידון: חם אבל רכיב

 כל השבוע אני נע בעבודה בין חום לקור. חם בחוץ, חם באוטו אפילו עם המזגן. קר מאד, לפעמים אפילו מקפיא בחדרי המחשב של הלקוחות אליהם אני מגיע. אוגוסט והשנה באמת חם יותר, נידמה שככל שכדור הארץ מתחמם יותר המזגנים בקניונים ובמשרדים נעשים חזקים ומקררים יותר, ככה האוזון נפגע יותר וכדור הארץ מתחמם עוד - סוג של מעגל קסמים חם. 
מכיון שהזוגית שאיתי עדין מקפצת על קביים הרי שאני נידרש למגוון של עבודות בית ובמיוחד בשישי, לכן גזרתי על עצמי להתנזר מסנגלים עד שהיא תחלים. שהרי בסינגלים יש יותר סיכוי שלא לחזור בחתיכה אחת. איך אמר ידידי הטוב לרכיבות - קובי אשל: "פחות מ 3 רגלים בבית לא כדאי... " אז מצטער חברים שבתקופה הקרובה אני לא פוגש אתכם בימי שישי בסינגלים האהובים עלינו.

ככה מצאתי את עצמי בשבת האחרונה יוצא לרכיבה בשעה מאוחרת וחמה. גיליתי שזה אפשרי בתנאי שמזג האויר כולל גם רוח של לפחות 10 קמ"ש ולחות של לא יותר מ-40 אחוז. אחרת זה באמת סיוט. הצטיידתי בהמון ליטר מים ויצאתי לרכוב באזור הבית, ככה שבכל רגע נתון של חרטה אוכל לחתוך. לשמחתי זה לא קרה. רכבתי כ- 4 שעות עד אחרי השעה 2 בצהרים ויכולתי אפילו עוד. היה כיף מאד, להרגשה הטובה עזרו סנדלים במקום נעלי רכיבה המאפשרים לרוח לנשב בכפות הרגלים וזה כנראה משפיע על כל הגוף. למרות שבחרתי בכוונה במסלול חשוף לשמש הקפדתי בערך כל שעה למצוא איזה צל של עץ - רצוי חרוב ולהחנות בצילו כמה דקות. לשתות, לאכול איזה פרי ולהמשיך.
פה ושם גם מצאתי איזה שביל חדש מה שתמיד משמח אותי, ככה לגלות איך הוא מתחבר לשטח המוכר לי כבר שנים. איפשהו כשהבנתי שצריך לחזור כדי לא להסתבך עם הזוגית, באיזור העליה מכיון דרום לתל רגב, הגעתי למאהל בדואי גדול. בקבוק המים שעל האופניים היה כבר ריק ובשקית הרכיבה נשאר רק שליש. החלטתי לבדוק אם הקטע של הכנסת אורחים עדיין עובד.
התקרבתי למאהל כך שהיושבים בו יוכלו לראות אותי מתקרב. כלבים, כמה מפתיע, לא היו חלק מהפתיח. בחור צעיר עם הסלולרי ביד יצא לקראתי, הושטתי את בקבוק המים ושאלתי אם אפשר..
"בטח "אמר הבחור "בוא כנס" לקח הבקבוק ונעלם מאחור, בחורה צעירה עם כיסוי ראש, שצפתה בשקט בטלויזיה ענקית מעל מזרון זוגי של עמינח, הציעה לי כסא. הבחור חזר עם בקבוק מלא. הלגימה הראשונה הפתיעה לטובה, לא מים כי אם לימונדה קרה עם קרח, מתוקה בדיוק כמו שאני אוהב ולא מידי. לא לקח יותר משתי דקות עד שלגמתי הבקבוק עד תום והבחור שאל אם אני רוצה עוד.
כשחזר, שאלתי "תגיד מאיפה פה החשמל?" - כי לא היה שום רעש של גנרטור. היה רק שקט ורוח נעימה באוהל, פעיות הכבשים שבמכלאה וציחקוקו של הילד ששיחק עם הצעירה..
"יש לי מערכת סולארית" אמר "בוא תיראה" וכך גילתי מאחורי האוהל משטחי קליטה סולארים באורך כולל של איזה 8 מטר שמזינים מצברי ענק, והכל מותקן על עגלה ניידת המתחברת לטרקטור "עובד 24\7 " אמר הבחור והסביר איך. "אני עובד חשמל, הכל עשיתי בעצמי" הוסיף. "זה המאהל של אבא שלי אני פה רק לסופש.." שוחחנו עוד קצת על הלילה ועל חיות, על חברים ועל רכיבות. נפרדנו בלחיצת יד כידידים, "תבוא עוד פעם" אמר כשעליתי שוב על האופניים.
אז נכון שמאהל לא היה כזה מסורתי של פעם, בלי קפה ועם כסא פלסטיק, הבחורה לבשה גינס ממותג כמו הבחור ובאוהל המטבח היו מחוברים תנור חשמלי וכיריים שלא היו מביישים אף מטבח ביתי ברמה..
אבל הילד הקטן והחמוד שהתגלגל לו על המחצלת היה יחף, הכביסה התלויה על חבל התנפנפה ברוח.. והלימונדה היתה קרה והחייתה את נפשי כמו קפה טוב - אחלה הכנסת אורחים.
טיפסתי לתל רגב בחדווה וגלשתי מצידו השני חזרה הבייתה אחרי 32 קמ של רכיבה מהנה בשעות שלא דימיינתי שאפשר..

שבת שלום

מיומנו של איש שרות: יצחק שדה פינת המסגר

 ברחוב יצחק שדה על הפינה של המסגר מתנוסס לו עוד אחד ממגדלי המשרדים של עיר העסקים תל אביב.
אני מגיע לשם לא פעם במסגרת העבודה.
יש שם רק חנייה למנויים ומקום קטן ולא מוגדר לאיזה 3 מכוניות שלא במסגרת החניון....
בכניסה לחניון, כמו בכל חניון בת"א, יש שומר. כמו כל שומר, כמעט, גם הוא יוצא חבר המדינות או כמו שאנחנו קוראים להם בעוונותינו "רוסי".
מה כבר אפשר לצפות מהשומר הרוסי? שיגיד לך כמובן: "אין מקום, פה לא חנייה אדוני.."
אבל דווקא בוריס, נגיד ככה כי אני לא ממש יודע את שמו, שואל בחיוך אבל בקשיחות: "למי באת?" "מה מטרה?"
וכשאני אומר לו שבאתי לתת שרות ונוקב בשם הלקוח הוא מתרצה ומנחה אותי איפה ואיך להחנות.
ככה כל פעם שאני מגיע.
אף פעם לא מסרב, תמיד מוצא איזו אפשרות שתתאים. למגדל הזה יש הרבה קומות והרבה משרדים. אז אני מגיע לשם די הרבה.
לבוריס יש גוף של בריון, בקיצור בחור גדול ועבה.  יש לו גם כיפה גדולה על הראש.
תמיד שאני מגיע הוא עם ספר קודש בידו, ממלמל תפילה או לימוד חרישי. ככה הוא מעביר את שעות השמירה הארוכות..
גם הבוקר הוא מצא לי חנייה אחרי הדיאלוג החצי קשוח של: "למי באת?"
כשיצאתי מהאוטו הוא שאל אותי אם הנחתי כבר תפילין הבוקר. אמרתי לו שהבוקר לא.
בוריס חייך בקשיחות ואמר: "קומה 10. לך תעשה עבודה שלך אח"כ תבוא!".
"תעשה טובה" וגם את זה הוא אמר בקשיחות,"תארגן בשבילי איזה כוס קפה אם אפשר."
"אני אנסה" אמרתי, וחשבתי איך עכשו אני מגיע ללקוח העצבני, גם עושה תעבודה וגם מביא לו קפה, מה קודם?
למרבה ההפתעה הלקוחה קיבלה אותי יפה, הסבירה את הבעיה במדויק ואפילו הציעה לי קפה. 
ספרתי לה על בוריס ועל בקשתו. לא האמנתי אבל היא אמרה:
"אני כבר מכינה לו ושולחת למטה, אתה תשתה ותתחיל לעבוד".. מתברר שיש להם איזה סידור כזה של
פעם ב...
אחרי שעה, כשירדתי לחנייה מצאתי שבוריס שקוע חזק בספר שלו.
סימנתי לו בידי לאמור: קפה קיבלת? הכל בסדר?
בוריס הנהן בראשו, סימן לי להתקרב הניח את ידו הענקית על ראשי וברכני ארוכות.
אחרכך התכופף אל המדף שבעמדה שלו שלף משם קופסת בונבוניירה ואמר: "אם כבודו רוצה ישים כמה שקלים בקופה"
אז שמתי.
אני בטוח שגם בפעם הבאה כשאגיע למגדל הזה, מובטחת לי חנייה...

שבת שלום

שיר לשישי אחה"צ תקוות עם ניקוד

תִּקְווֹת עִם נִיקּוּד:

עַל כָּל צֵירה שֶׁלֹּא יָבוֹא,

שֶׁיָּבוֹא שווא נָע וְיָנוּחַ אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.

וְהַסֶגוֹל, לֹא אִיכפַּת לִי אִם יִהְיֶה כָּחוֹל,

רַק שֶׁלֹּא יִטְמוֹן רֹאשׁוֹ בַּחוֹל..

וּמִצִּידִּי הַחוֹלַם יָכוֹל לִהְיוֹת חָסֵר אוֹ מָלֵא, בְּלִי נָשׂוּא אוֹ נוֹשֵׂא,

אֲבָל מָה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה..

וְאִם הַקַּמָץ יְקַמֵּץ, יָבוֹא שוּרוּק וְיַרְאֶה לוֹ מָה חָטַף הַפַּתַח..

הָעִיקָּר שֶׁיִּהְיֶה כָּאן כְּבָר קוּבּוּץ,

וְאִיתּוֹ יָבוֹא שָׁלוֹם, בִּפְנִים וּבַחוּץ.

וְהַפּסִיק יַגִּיד לַנְּקֻוּדָּה

כַּמָּה הוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ.

וְנֵדַע שֶׁחָיִינוּ לֹא הָיוּ לָרִיק,

בִּזכוּת מִי שֶׁחוֹלֵם אֲפִלּוּ בַּחִירִיק..