השבוע הגעתי בוקר אחד לתת שרות לתחנת משטרה גדולה באזור פחות מוכר וסימפטי בירושלים. מזרח העיר.
שוטר במדי עבודה כחולים קיבל אותי בלחיצת יד חזקה וחיוך: "מישל, בוקר טוב, אהלן" אמר.
על ההתחלה שמתי לב שהוא איש מיוחד. ותוך כדי עבודה ראיתי כמה הוא דואג לשוטרים שלו. לציוד שלא שחסר להם, לבעייה ברכב וכך הלאה.. המשרד הקטן והצפוף שלו מתחבר למעין מיסדרון המשמש כמחסן לציוד הרב והמגוון של השוטרים. "המערה " הוא קורא לזה.
הטיפול בתקלה היה פשוט ומהיר. כשסיימתי הוא שאל אותי אם כבר אכלתי הבוקר. חייכתי במבוכה, אני לא רגיל לשאלות כאלו.
מישל, קצין הלוגיסטיקה של התחנה, לא חיכה לתשובה שלי. מיד תקע לידי שקית עם א. בוקר ארוזה, כזו שמקבלים שוטרי הסיור. פלוס שקית לחמניות טריות, פלוס שקית חטיפי אנרגיה, שוקו וגם שני בקבוקי מים קרים. "קח שיהיה לך באוטו", אמר.
ניסיתי לסרב בנימוס ולא הצלחתי. את השוקו הקר חיסלתי מיד כשהצלחתי להגיע לאוטו עם כל הכבודה שקיבלתי.
בצהרים הגעתי למשרד ממשלתי בו נידרשתי להציג תעודת זהות בכניסה. רק אז גיליתי שהיום אני בלי ארנק. הכיס השמאלי במכנסי העבודה, זה עם הרוכסן, היה ריק. איכשהו הארנק נשאר בבית.
ביום עבודה לחוץ בירושלים האופציה לחזור הביתה לקחת את הארנק, לא ממש אפשרית. מצד שני להסתובב ולעבוד כל היום בלי שקל בכיס - לא נעים.
שעה ארוכה "ביליתי" באותו משרד גדול מנסה להשביע את רצונה של הלקוחה והמשתמשים האחרים. לא פעם המתנתי דקות ארוכות כדי שפקידה זו או אחרת תסיים את השיחה הטלפונית עם אמה או עם חברה. (כן, לא מסובך להבין במה עסוקים חלק מהיום במשרדי ממשלה) לפחות 3 פעמים ירדתי לאוטו להביא עוד כבלים ופריטים אחרים כדי שכולם יהיו מרוצים.
אפילו פעם אחת לא הוצע לי כוס מים.
התחלתי להיות רעב. נזכרתי בכל הכבודה שקיבלתי ממישל בבוקר, ושמחכה לי באוטו. סוף סוף סיימתי וכולם מרוצים, אפילו אמרו תודה. מצאתי לי איזו פינה מוצלת וזללתי את הלחמניות עם הגבינה הצהובה שכבר הפכו לטוסט. נהנתי גם מחטיפי האנרגיה והמים. ויחד עם הכוס קפה שאירגנה לי המנקה, בקומת הכניסה של אותו משרד, היה מושלם.
תודה מישל. תודה למנקה.
https://www.facebook.com/profile.php?id=100011102089094
