אופניים - סיפורים בגובה הכידון: סיפור שיעזור לכם להעביר את שבוע

שבת חורפית אחרי שישי גשום. מרגיש שאני חייב לרכב. על פי התחזית לפחות עד הצהרים לא ירד גשם. יצאתי ב-10. קר. מאד. אבל אני לבוש טוב והרגליים מדוושות בחדווה ובמרץ לכיוון השבילים הלבנים בצידו הצפוני של יער בן שמן. הכל סבבה, האופניים, הרגליים והשבילים שמידי פעם מתקילים אותי בשלולית עבירה. אפילו סינגל אחד צלחתי באזור קרבות המכבים. ממשיך לכיון מצפה מודיעין, וקצת לפני החנייה של "חנה וסע" אני נכנס לקטע של 20 מ' בוץ - אבל ממש בוץ טובעני שמבחוץ ניראה תמים ואפילו חצי יבש. תוך שני מטר הצמיגים מקבלים תוספת עובי מדהימה שגורמת לי לרדת ולשקוע עם הנעלים. 20 מטר של בוץ (שמזכירים לי בוץ אחר..) שאחריהם השביל מרוצף באבנים קטנות- מתכון מעולה לשבירת מעביר אחורי או קידמי. לכן המשכתי בהליכה עד לשטח האספלט ואחרי שניקיתי את הצמיגים עם ענף, המשכתי לקפה שבמצמו"ד. עד שאני חושב לעצמי אם קודם לטרוף איזו פיתה עם לבנה לפני הקפה, אני נעצר ליד אוטו שזה עתה חנה. בחורציק צעיר שהאופניים שלו עדיין על גג האוטו שואל אותי אם אני מכאן ואם אני מכיר וכאלה. אני מהצפון הוא אומר- לא מכיר כאן כלום, אמרו לי יש כאן מלא מסלולים. אכן יש, אני עונה ומוסיף שאני כבר בדרך חזרה למודעין- היום זה לא יום לסינגלים אומרים שני רוכבים שנעצרים לידנו. הם מבקשים משאבה והבחור שולף מתיקו ברצון. "שמע אני הולך כאן לשתות קפה תתארגן עם האופניים ותחליט אם בא לך לרכב איתי לכיוון מודיעין". שתי דקות אחרכך הוא מגיע ואני מזמין שניים שחור. "כן שחור זה מצוין", הוא מוציא את ארנקו מכיס החולצה. "אני מזמין -אתה אורח כאן", אני אומר. התישבנו על אחד השולחנות כאילו אנחנו מכרים וותיקים. "עברתי מהצפון לירושלים לפני כמה חודשים, אני מלמד בבית ספר ברעות" הוא מספר- "מחשבים, ביה"ס ברנקו וייס, אתה יודע זה בני נוער עם כל מיני בעיות". - יפה, אני אומר לו וכבר מרגיש שיהיה מעניין-משהו במבטא ובחיתוך הדיבור שלו. "מאיפה בצפון?" אני שואל- "גוש חלב" הוא עונה, מוציא ומראה לי כרטיס ביקור. "למשפחה יש שם חנות אופניים- האופנים שלי משם. הם היו בתיקון אז עכשו הן נקיות". - עוד מעט הם יראו אחרת, אני אומר לו ומנסה לחשוב איפה זה יוצא גוש חלב- והוא כאילו קורא את מחשבותי ואומר, "ליד דובב אתה המכיר?" ואני, בבת אחת עולה לי כל קו הגבול הצפוני שבסדיר ובמילואים חרשתי בו את כל הגזרות-במיוחד בחורף. הקור, הגשם, הפלדה הקרה של נגמשי הסיור שהקור שלה חודר את החרמונית, המארבים בלילות ועוד.. ואז הוא אומר לי, "אני בן של צדלניק". בום-מיד אני מבין איך זה מתחבר לי עם חיתוך הדיבור שלו- "קוראים לי מרון" הוא מחייך חיוך מבויש. גשם דק מתחיל לטפטף ואנחנו עולים על הכלים. אני מראה לו מאיפה ניכנסים לכחול. יורד איתו ומראה לו את הכניסה לסינגל חדיד. והוא מבסוט וכבר עושה תוכניות איך בשבתות הקרובות הוא יגיע לכאן ויחרוש את היער. אנחנו יוצאים ברכיבה מהירה אל הדרך הראשית. אני מוביל, הוא לצידי קצת מאחור- בכל צומת אני עוצר ומסביר לו את הכיוונים ואיך הוא חוזר. בין עצירה אחת לשניה הוא מספר לי איך זה לגדול כבן של- איך היה היחס אליו בבית הספר, מה הוא חושב על הבעיות שלנו עם הערבים, קצת על התוכניות שלו. בחור רציני, אני חושב בליבי. וגם על אבא שלו שהיה 15 שנים בצד"ל ועל המשפחה קצת. "מאיזה כפר בלבנון?" אני שואל ובתוכי נרגש לתשובה שתיכף תבוא - בחלק גדול מהכפרים שם הסתובבתי בימים ובעיקר בלילות במשך חודשים. רגלי או בלבוש אזרחי בתוך מרצדס שחורה. אף פעם לא יודע מי בדיוק יושב לידי.הוא עונה ושמו של הכפר מיד מעלה בי זכרון של בתי האבן הגדולים עם חצרות עמוסי פרי, איך היו מכבדים אותנו בקפה וסיגריות ואיך בלילה אחד קר וגשום של חודש דצמבר, בסיומו של מארב מוצלח הוכנסנו אחרי חצות לאחד הבתים וכובדנו במרק עשיר וחם, מרק של חג. אנחנו עוברים את מערות הנזירים ומגיעים לכביש443- לפני שאנחנו נפרדים, אני עובר איתו שוב על הדרך חזרה. הוא אומר תודה ומחבק אותי חיבוק של גברים. "תמסור ד"ש לאבא. תהנה ותודיע לי שהגעת לאוטו".. הוא מחייך ויוצא לדרך ואני ממשיך הביתה עם איזו התרגשות שאומרת, לך תדע את הבן של מי פגשתי..