שנה חדשה

שנה חדשה בפתח כבר עומדת
והיא כולה ביישנית וגם נרגשת.
עטופה בצלופן ולראשה יש סרט
חגיגית כזאת ועדיין כלום לא אומרת..
סמוקה מחום אוגוסט, מזיעה מציפיות...
מסתכלת עלינו ומתחילה לתהות..

שנה טובה! כולם אומרים,
שנה טובה! הם מבקשים.
שנה טובה ומתוקה,
כמה שיותר ובלי הפסקה..

והיא השנה החדשה, עכשיו תורה
לצאת מהאריזה ולהתחיל בדרכה.
אחרי כל החגים והאיחולים
יש לה הרבה עבודה, שבועות וימים,
לרצות כל כך הרבה אנשים..

והיא מסתכלת על חברתה הקודמת
זו שיצאה, עייפה ובוגרת.
גם היא הייתה פעם צעירה ומבטיחה
וגם לה צעקו "שנה טובה, שנה טובה ומתוקה"
נו, ומה קרה? משהו השתנה?

מה הם חושבים לעצמם? היא את עצמה שואלת
כוססת אצבעות וכבר קצת רוטנת.
שאני אהיה שנה טובה? ככה סתם
ומה איתם? ..
מה עם האנשים, רק לבקש הם יודעים?

כן כן, אתם שם למעלה שמאחלים: שנת שלום ובטחון
פרנסה, שפע ועוד המון..
מה איתכם? מה אתם הולכים לעשות?
כמו אז, גם בשנה הזאת?
האם תפעלו אחרת, האם תנסו לעשות שלום?
או שאין עם מי לדבר והכול זה רק חלום.
הארץ השלמה והעם מחולק?
חלוקת הנטל, יוקר המחיה והמחנק?

וגם את ואתה באופן אישי, מה איתנו אנשים?
ביום יום, בבית-עבודה, בכבישים.?
מה אתם מבטיחים לי שתעשו אחרת?
אני השנה החדשה שלכם, שתמיד מגיעה ולא מאחרת.
שאוטוטו כבר מתחילה לעבוד בלי הבדל דת, מין וצבע
לכווולם... מהצפון ועוד הרבה אחרי באר שבע..

שתסכימו שאפשר? שתחפשו מוצא?
לפעמים לצאת פראייר זה לא כל כך נורא..
אפשר לותר ממקום חזק,
להתחלק עם האחר אפילו באבק.
לנקות את החלון דרכו אנו מביטים
פתאום רואים אחרת וגם את הפרטים.
לפתוח את הלב להקשיב,
בלי לעשות לעצמנו את התחשיב,
כי "איבר" נסתר יש לו לאדם
ושמו אגו.
משביעו רעב ואיתו סובלים כולם,
מרעיבו שבע, ושימחתו - כל העולם.

אז אנשים, תבטיחו לכם ולי, עוד לא מאוחר
כי צריך,ואפשר, הנה  אני כבר מתחילה מחר.
זהו, אני נישבעת, וזו ממש לא קלישאה
שאם תהיו אתם טובים,
אהיה אני.. שנה ניפלאה.