מיומנו של איש שרות: מסעדת פועלים (יולי 2015)

 מסעדות פועלים הולכות ומתמעטות במקומותינו, ועם השנים הופכות לנדירות. חנויות הנוחות בתחנות הדלק
תפסו את מקומן. פעם מזמן, אחרי שאכלתי במסעדה שכזו, וטעם האוכל הביתי עדיין בפי, כתבתי על אחת מהן שכבר איננה..
השבוע הזדמן לי לאכול במסעדה שכזו באזור התעשיה של קרית גת. "המזנון של שרית" היא ניקראת והיא הזכירה לי את הטעם ההוא. אז הנה מה שכתבתי אז..

 איך תדע שהגעת למסעדת פועלים?
ובכן, ברור שמרכיב החשוב ביותר הוא מיקומה של המסעדה שקובע האם היא אכן "מסעדת פועלים"- הגדרה שלא כתובה בשום מקום. ברור שהיא לא תימצא באזורים "הצפונבונים" של העיר, כמו למשל איזור הנמל בתל אביב, בוודאי לא בקניונים או במרכזי בידור.
מסעדת פועלים חייבת להמצא באזור תעשיה, לא זה של הרצליה או קריית עתידים כמובן...
היא יכולה להיות קטנה ונחבאת בין מוסך לנגריה (לפעמים זהו קיוסק שהורחב) או גדולה כמו חצי חדר אוכל בקיבוץ. מה שלא יהיה, הכל שם פשוט. ותכף נעמוד או נשב גם על זה..
שמה של המסעדה תמיד גזור משמה של בעלת הבית המהווה דמות מרכזית.
כך ב- א.ת. כנות "מפגש כרמלה", "אצל שולה" במערב ראשון , וגם "מסעדת האחים" ב-א.ת חולון, או בכל אזור תעשיה אחר. מאחר שההיתי די רעב, התלבטתי דקה בין מסעדה שנקראת "הלב הרחב" לבין "מפגש כרמלה" - זו הצמודה לתחנת הדלק, הלכתי לכרמלה.
 מבנה פשוט עם לחלונות גדולים לכל עבר, ורחבת כורכר פנויה (באפן זמני) משמשת כמקום טבעי לחנייה.
בשעה זו של צהרים חונים בו רק טנדרים. כבר כשנכנסים ריח התבשילים מתערבב עם שאר הריחות שמסביב - עשן משאיות, דלק, ומסגריה שמרתכים בה צינורות גדולים, אבל הרוח הערה היום הפיגה את הלא רצויים. ובמטבחה של כרמלה העלו הסירים אדים חמים ומפיצי ריח.
שולחנות פלסטיק פשוטים, כיסאות ירוקים, טלויזיה דלוקה על ערוץ מוסיקה (בווליום שמאפשר שיחה-יש לציין).
-"מה יש לאכול ?" אני שואל כמו וותיק. כי ככה זה במסעדת פועלים, בדרך כלל אין תפריט.
כרמלה עושה הכל ועוזרת לה האם או החמות שבמטבח. תמיד יש גם איזה גבר בסביבה שמביא ומוציא וסוחב ועושה כל מה שכרמלה אומרת. לפעמים גם מגיש.
-"יש בבגט ויש בלפה, יש בצלחת ויש לקחת", כך יורה לי כרמלה את המנטרה של המקום, ואז בחיוך שואלת:
"מה תירצה?"
-"לשבת", אני עונה.
כרמלה אוספת כלים, מכינה בגט, ומחלקת בשקט הוראות למטבח ובתוך כך מוסיפה -"יש גם מרק. "
אני סוגר איתה על אורז ושתי קציצות עם מעט רוטב ויושב. ככה מול החלונות - אל השדות הירוקים חומים שמעבר לכביש.
על כל שולחן יש עיתון של היום עם קצת כתמים פה ושם, שתרגיש שהיו כאן לפניך ויהיו גם אחריך.
יש מי שנכנס וכרמלה מגישה לו בלי שאלות את מה שהוא אוהב. יש מי שנכנס מאחורי הזכוכית ומעמיס לו סלטים על צלחת, ככה שיהיה, עד שיגישו לו. בסירים אף אחד לא נוגע, כרמלה לא מרשה.
כמעט כל מי שנכנס מוכר לכולם.
"אהלן סיסו ואהלן שמוליק" וכולם שואלים "מה יש היום? " וכרמלה מפרטת מה היה ומה עדיין נשאר..
-סיסו, היא אומרת: "יש כרוב ממולא שאתה אוהב". וסיסו גבר גדול בחולצה עם משבצות אדומות ולבנות, שפם לבן ורעמת שיער לבן גם, מרים את מכנסי הג'ינס מחגורתו ואומר: "תביא תביאי" ומתישב בכבדות.
"ראית את השונפלנגים במשאית החדשה של שיקו?" הוא שואל את זה שמולו. וזה שמולו מהנהן בראשו כי הפה המלא שלו לא ממש מאפשר לו להגיב. עוד שניים נכנסים ולוקחים בעצמם סכו"ם וצלחות.
"אהלן כרמלה, כרמלה.. תביאי מה שיש, אין זמן היום" קורא זה עם החאקי וכל המפתחות שיש עליו מקשקשים ברעב.
בחורה שנכנסת "בטעות" זוכה למבטים מסויימים מאד מהסועדים, תלוי כמה טעים האוכל באותו יום וגם באיך שהיא ניראת.. אבל זו שנכנסת עכשו לוקחת רק סיגריות מהחלק שהיה קיוסק. הגברים מחליפים מבטים ולועסים בשקט.
היו לה את כל הסיבות להרגיש נסיכה. ולו לדקה...
כרמלה מחייכת ולמרות שהיא כבר לא נערה, היא כמו מרחפת ברחבי המקום הקטן שלה ומתקתקת הכל.
על שולחני נוחתת מפת נייר עגולה עם עיטור כפרי ויחד איתה צלחת אורז מהביל ושתי קציצות גדולות ברוטב עגבניות.
מיד מצטרף סלט קטן - רק עגבניות ובצל, מעט פטרוזיליה ושבבי פלפל ירוק וחריף. טעים טעים, ופותח תאבון.
גם צלוחית טחינה ופיתה חמה מגיע. מספיק לי וטעים נורא. מסביב רעש של איזור תעשיה ואיכשהוא זה לא ממש מפריע כשטעים לך.
פתאם אתה קולט כמה העולם הזה, היומיומי, מורכב מאנשים עובדים. כל אחד במיקצועו. כל אחד לפרנסתו, במגוון עיסוקים שונים. רובם במלאכת כפיים, או זרוע שרירית. אנשים עובדים במפעלים, בבתי מלאכה, מוסכי צמיגים, בתי מסחר לחלקי חילוף, שרותי קידוח בבטון או עבודות חשמל לתעשיה, ואת כל זה אתה לומד מהשילוט שבסביבה או ממה שכתוב על הטנדר שהגיע או יצא.
אנשים דומים אבל שונים, כמו הטעמים במסעדה של כרמלה.
בסוף מגיע קפה. תמיד שחור, חזק כמו שאני אוהב.
-"כמה זה יוצא?" אני שואל אחרי שלקחתי דקה או שתיים לנוח מהאוכל.
-"בוא לקופה" אומרת כרמלה וכבר היא מסיימת להכין עוד פיתה ומתייצבת מאחורי הדלפק של הקיוסק.
-"היה לך שתיה גם?" -"כן". אני משיב, "אשכוליות".
-"אז 35" היא אומרת. ועם העודף בא חיוך. "תודה" אני אומר לה, היה לי טעים.
-"תבוא גם מחר" היא אומרת או שואלת..
עכשו אני מחייך. "תודה", אני אומר שוב ויוצא אל היום הגדול והחם כמו החיוך של כרמלה.

עכשו במקום כרמלה יש Yellow צהוב ומבריק, ואני חושב לאן סיסו והחבר שלו שיקו הולכים לאכול בצהריים?..

אופניים - סיפורים בגובה הכידון: מסלול הבית שלי

מסלול הבית שלי הוא בעצם מסלול "ברירת מחדל" - מסלול ידוע ומוכר, 
פעם משם ופעם מכאן, שאותו כבר עשיתי אין ספור פעמים. 
נשמע כמו חיסרון אבל בעצם יש לו יתרון. לא צריך לחשוב לאן, לא ממש צריך לתכנן. בבוקר מוקדם או בין ערביים אפשר לבד ואפשר גם בשניים.

אחד היתרונות של מסלול הוא, להתחיל לרכוב ממש מפתח הבית. שניים שלושה רחובות ואני גולש לוואדי או מטפס לגבעות. לפעמים גולש ליער (בן שמן) - אל הסינגלים שבין העצים, ומדווש בריכוז, נהנה מזמן אוויר. או פשוט משייט על אוטומט בשבילים, מפריח מהראש את המחשבות וחוזר לעת ערב בן אדם חדש. 

לפעמים ברכיבה פוגשים חבר, לפעמים עוזרים לרוכב אחר. 

לפעמים מצטרפים ורוכבים יחד, ונפרדים ע"פ זמנו של כל אחד.

מסלול הבית שלי, הוא מסלול שיש בו הכל.

יש בו עליות וירידות, מטעים וגם שדות, צבעים שמתחלפים, לפי עונות.

בחורף ירוק, באביב פרחים, בסתיו אני רואה לשמיים, את הלבן בעננים..

לפעמים אני רוכב בו מהר-רכיבת אימון, לפעמים לאט, תוך כדי הרהור.. 

מוצא עוד שביל חדש בשטח, פתאום משתחרר איזה מתח.. 

יש שעוברים חודשים עד שאני אליו יוצא, ויש שיותר מפעם אחר פעם, את עצמי, 

אני בו מוצא

תמיד מתחיל בירידה.

אם אני שמח היא לי, מוסיפה שמחה. אם קצת עצוב, ישנו סיכוי להקלה... 

כך אני מתחיל ובדרך כלל ממשיך אל ראש הגבעה, ממנה אגלוש בירידה הבאה. 

רק אני, האופניים שלי והרוח. 

לפעמים רציני, לפעמים קצת

זחוח.. 

שבת שלום

אופניים - סיפורים בגובה הכידון: מתברר שאנחנו שבירים(איכילוב 2015)

מתברר שאנחנו שבירים, אפילו די שבירים. במיוחד עם קליטים חדשים על האופניים. ככה הגענו לבית החולים עם שבר ספיראלי בשוק, שם יפה למשהו מאד כואב..
ירדנה עם השבר אני עם הקריזה..
לאט ומהר הקריזה ירדה והתחלתי להבין את המצב, את המסלול שיש לעבור עכשו ואיך לנווט בו בכל שלב.
למדנו על סידרי בית החולים בנושא ניתוח ומה כוחה של סבלנות (שהרי במילה המתנה יש גם מתנה רק שלא תמיד רואים אותה)..
מתברר שבבתי חולים במרכז הארץ חדרי הניתוח משורינים מראש לכל תאונות הדרכים והזוועות האחרות המסכנות חיים ומי שרק שבר את רגלו נמצא בקצה הסקלה של העדיפות, כלומר הניתוח שלו יתבצע רק אם ביום מסוים יהיו פחות מידי תאונות. כך יוצא שאתה בצום  לפני ניתוח כל היום, עד שבערב מודיעים שכבר לא יהיה היום, ולמחרת חוזר חלילה, מין ניסוי כזה שבו בודקים איך צום משפיע על איחוי השבר..
למדנו שאיזה טוב זה שיש חברים שמנסים לעזור בכל דרך אפשרית
וזו ההזדמנות להודות על כך ברבים ובשל הצניעות לא נגיד שמות.
ראיתי את האחיות והרופאים ביום ובלילה כמה זה מקצוע לא פשוט שברב הזמן לא מקבל את התודה.. ושאין להם שום קשר למצב המבאס הנזכר לעיל, הרי הכל עינין של משאבים ומזל פה במזרח התיכון
כבר ביום השני החלטתי לקחת את הבאסה בסבבה.
הודעתי בעבודה שאני מעכשו כבר בחופש. בסוף יום ההמתנה
אני הולך לישון אצל אמא שלי בתא
חוסך את הפקקים לבית החולים בבוקר. ביננו, הספה החדשה שלה, הרבה יותר נוחה מהמיטה בבית. באמת.
מגיע בבוקר לבית חולים ועולה 6 קומות בריצה, משיג את המעליות וזה אחלה אימון במקום רכיבת אמצש שהפסדתי
מכין לירדנה א. בוקר בריאותית, יוגורט עם ריבה, כדי שיהיה לה קל לצום כל היום.  מילא יותר מזה היא לא יכולה
אחכ כשאין בי יותר תועלת יורד למטה לפטאיו בחצר הירוקה, יש כאן דוכן מיצים טיבעים. איך שהבחור  קולט אותי הוא מכין תפוזים גזר. יש אטינרט חופשי  והצלחתי לעבוד ולעשות סידורים כמו ביטול הטיסות לחופשה הקרובה שתידחה הפעם בשנה
בצהרים הולך לאכול איזה חומוס באיזור וכמובן קפה.
מתפלל ומקווה שהיום יהיו הרבה פחות תאונות באיזור תא
אני עונה לחברים, כל עוד יש לי סוללה. שאותה אפשר לטעון במתקן המוצב בפאטיו. כנל לעיניני עבודה שלאט לאט מתמעטים.
איך הסתדרנו בימים שלא היה סמארטפון..קשה לדמיין.
אני בטוח שיהיה טוב, הרי זו הכוונה של היקום הזה, לא ככה?
אהה, אז עברנו את הניתוח הרופא יצא מבסוט כולו מחייך ואמר שהכל עבר בסדר
חשוב
עכשו מתחילה ההתמודדות, כאבים, תירגול ירידה מהמיטה. קיבלנו קביים ללא קליטים והליכון "קרבון" הכל פאר תוצרת "עזר מציון"  חינם אין כסף אנשים נפלאים שעושים שרות סופר חשוב עםצ חיוך ונתינה
זהו שיקום ארוך לפננו הפעם אני בצד התומך
אז חברים הכי חשוב שלמדנו שכשאנחנו במצב הזב של התהבות משהו חדש יש התרגשות האוויר, דווקא אז בכי חשוב להזהא להפעיל את ההגיון ךהדליק נורית אזהרה ולחשוב מה בעצם אנחנו עושים במיוחד שהכי כין כי המעבר בכמב שניות למצב מושבת תלוי אחרים הוא חד ויחדמ עם ההתרסקות מתנפצות גם תוכניות שעשית

אופניים - סיפורים בגובה הכידון: חבר לרכיבה

בקיץ הזה שם באפיק הנחל מצאתי לי, חבר. בין ערביים אני לפתע עוצר.

על שיח עבות, הוא ניצב כלוט. עוף מידברי גדול ומרשים. שהגיע לכאן אל גבעות וטרשים.

מקור לו בולט וחד, כנפיו יודעות מרחבי עד.

כמו זיק חשמלי מדליק חיבור בינו וביני, ומשהו מדבר אליו מתוך ליבי.

אני מבקש  שיעוף, שיפגין את יכולתו. והוא פורש כנף כמו מלך את גלימתו.

מתרומם אט, נוסק אל על, משאיר אותי נירגש וקצת מבולבל.

חג לו סביב, אוסף גובה ואז גולש באלגנטיות, ממש מופע של תיאטרליות.

הנה הוא עולה וטס מעל הגבעה – שם לא עומדת אפילו פרה.

ואז הוא מגיע ממש מעלי, צילו הגדול על פני,

מכה בכנפיו כמו אומר שלום. נוסק למרחק נעלם כמו חלום... 

כעבור שבועיים שוב בין ערבים, אני והאופניים  פוגשים את חברנו בעל הכנפיים.

באותו מקום על אותו שיח הוא את ליבי מהדרך מסיח.

על המופע חוזר הוא לכבודי, עכשיו אני יודע שזה כבר לא רק אני..

כידידים ותיקים אני לוחש לו כמה מילים.  הוא נענה בהבהוב כנף באור דמדומים.

התייצב הוא בגובה מעל השביל עכשיו הוא אותי מוביל..

 שנינו נעים באותה מהירות, הוא בכנפיים פרושות אני ברגליים מדוושות,

כך במשך כמה דקות במורד השביל אנו גולשים, כשני חברים משכבר הימים.

 עד שפונה הוא בסופה של הדרך, פניה רחבה בגובה ברך.

 אני לוקח עוד רגע עם אופניי ועם עצמי, חושב מיהו, מי אני..

משהו בי משתחרר, וחיוך פנימי בתוכי אומר. עוד ניפגש חבר. בגלגול הזה או באחר.

עכשיו תורי להכות בדוושות ולטוס במסלול הבית שלי אל בין

הגבעות..