קולומבוס גילה את אמריקה ב 1492 אני גיליתי אותה רק השנה ולא שלא הייתי באמריקה לפני כן. הייתי, מזמן.
השנה גיליתי את אמריקה של העיירות הקטנות. לדעתי זה הסיפור של המדינה הענקית הזו. האנשים שהגיעו מכל מיני מקומות לחורים הכי נידחים בייבשת, עם חלום גדול והקימו משהו. משהו שהפך לעיירה שהפכה לעיר או לא.
גם סאן פרנסיסקו הייתה פעם ישוב של בקושי 200 אנשים ועם הבהלה לזהב של קליפורניה הפכה בתוך זמן קצר ב- 1840 לעיר של 20 אלף. ובכן, גם אם העיירה הזו היא רק רחוב אחד עם תחנת דלק, משרד שריף ואיזה מוטל, יש באנשים שגרים שם, את המשהו המיוחד הזה שלהם, שכל זר מרגיש מיד. זה גם מה שמאחד אותם וזה חוץ מהדגל שיש אליו המון כבוד ותראה אותו מתנוסס בכל פוסט אופיס ובכל פארק קרוואנים. כזו היא העיירה Beatty שבפתח עמק המוות.
אותו עמק אליו הגיעו אלפים כדי למצוא את הדרך לזהב ומצאו בו חום אימים, ביצות מלח ועבודה קשה.. הגענו לשם בשעת צהרים.
מעבר לתחנת הדלק ראיתי את השלט SALOON וכמה גברים עומדים ליד. חציתי את הרחוב השומם פתאום הבנתי שלראשונה בחיי אני רואה שריף אמיתי. ממש. עם מגבעת לראשו, לבוש ווסט עור, מגפי בוקרים ועל חזהו מבריק כוכב. יותר מזה..
היה לו גם אקדח.
אמיתי, כזה כמו שהיה לנו בפורים בתוך נרתיק עור, מוצמד על הירך הימנית. הוא עומד לו ומסביבו חבורה, שאחר כך הבחנתי, יש בה עוד שריף או שניים וגם הם חגורים באקדחים. מין ישיבת שריפים במרפסת ה Saloon.
מרב התרגשות כמעט ניגשתי ושאלתי אם הם מגייסים מתנדבים לרכוב אחרי גנבי הבקר שברחו הבוקר.. אבל במקום זה הקפתי מממרחק בטוח את השולחן שלהם ונכנסתי. בפנים היה כתוב: ביר, קופי, אספרסו. הזמנתי לי אספרסו. קיבלתי ספל ענקית של בירה עם קפה אמריקאי דוחה, אבל ישבתי לשולחן בחוץ כמו גבר ולגמתי באיטיות כשאני מצמצם את עיני, כאילו לא מסתכל על השריף.
בשנייה שיכולתי הגנבתי צילום...
