זכרונות מאמריקה 2

 קולומבוס גילה את אמריקה  ב 1492 אני גיליתי אותה רק השנה ולא שלא הייתי באמריקה לפני כן. הייתי, מזמן.
 השנה גיליתי את אמריקה של העיירות הקטנות. לדעתי זה הסיפור של המדינה הענקית הזו. האנשים שהגיעו מכל מיני מקומות לחורים הכי נידחים בייבשת, עם חלום גדול והקימו משהו. משהו שהפך לעיירה שהפכה לעיר או לא.
גם סאן פרנסיסקו הייתה פעם ישוב של בקושי 200 אנשים ועם הבהלה לזהב של קליפורניה הפכה בתוך זמן קצר ב- 1840 לעיר של 20 אלף. ובכן, גם אם העיירה הזו היא רק רחוב אחד עם תחנת דלק, משרד שריף ואיזה מוטל, יש באנשים שגרים שם, את המשהו המיוחד הזה שלהם, שכל זר מרגיש מיד. זה גם מה שמאחד אותם וזה חוץ מהדגל שיש אליו המון כבוד ותראה אותו מתנוסס בכל פוסט אופיס ובכל פארק קרוואנים. כזו היא העיירה Beatty שבפתח עמק המוות.
אותו עמק אליו הגיעו אלפים כדי למצוא את הדרך לזהב ומצאו בו חום אימים, ביצות מלח ועבודה קשה..  הגענו לשם בשעת צהרים.
 מעבר לתחנת הדלק ראיתי את השלט SALOON וכמה גברים עומדים ליד. חציתי את הרחוב השומם פתאום הבנתי שלראשונה בחיי אני רואה שריף אמיתי. ממש. עם מגבעת לראשו, לבוש ווסט עור, מגפי בוקרים ועל חזהו מבריק כוכב. יותר מזה..
היה לו גם אקדח.
אמיתי, כזה כמו שהיה לנו בפורים בתוך נרתיק עור, מוצמד על הירך הימנית. הוא עומד לו ומסביבו חבורה, שאחר כך הבחנתי, יש בה עוד שריף או שניים וגם הם חגורים באקדחים. מין ישיבת שריפים במרפסת ה Saloon.
מרב התרגשות כמעט ניגשתי ושאלתי אם הם מגייסים מתנדבים לרכוב אחרי גנבי הבקר שברחו הבוקר.. אבל במקום זה הקפתי מממרחק בטוח את השולחן שלהם ונכנסתי. בפנים היה כתוב:  ביר,  קופי, אספרסו. הזמנתי לי אספרסו. קיבלתי ספל ענקית של בירה עם קפה אמריקאי דוחה, אבל ישבתי לשולחן בחוץ כמו גבר ולגמתי באיטיות כשאני מצמצם את עיני, כאילו לא מסתכל על השריף.
בשנייה שיכולתי הגנבתי צילום...

זכרונות מאמריקה- מואב

רכיבה במואב זה כמו:
קפה שחור חזק, כמו דאבל אספרסו משובח,
כמוChile Pepper
זהו שמה של החנות המצויינת  ממנה שכרנו שני זוגות גיאנט טראנס 27.5 ארוכי מהלך.
גף ואנה מצוות החנות פשוט מקסומים. היא על ההסברי מסלול ומפות. הוא על ההכיוונים וה setup של האופנים. תוך חצי שעה ההינו מצוידים מכווננים מועמסים ויצאנו לאחד המסלולים המרהיבים באזור. רק השם שלו כבר עושה לך..
Dead Hores park
זה השם
מאחר וזהו סינגל מידברי בחלקו טכני וזורם לשפת מצוק אנחנו רוכבים בשיטת  הצעקה: "רדנה שומעעתת?!!.."
זה אומר שכל כמה מאות מטרים ובמיוחד אחרי קטע קשה, אני עוצר וצועק ירדננה שומעעת?.. אם היא עונה אני ממשיך.
אם לא, אני חזר וכל 50 מ' צועק ירדנה שומעת. ברוך אלוהי הסלעים היא תמיד ענתה. לפעמים בטון של "תגיד השתגעת??"
אחרי בערך חצי מסלול נקטנו בשיטה אחרת. המפה הראתה שביל בדרגת רכיבה ירוק שמחזיר למרכז המבקרים. נפרדנו תוך שאני מבטיח לה לחזור שלם. פניתי ימינה למסלול הסגול. קטע פצצה מהיר עם סללום מהנה ומעט טכני נהנתי בו מאד וככה המשכתי באדום בכחול ובשחור שכל אחד מאתגר יותר. הגעתי סחוט אבל מסופק. סצנת אופניי השטח שולטת פה חזק ובכל רגע נתון תראה רוכבים באים או יוצאים. לצערי מכוון שההיתי לגמרי לבד לא היה מי שיצלם.

זכרונות מאמריקה 1

 על אף שכביש 12 לוקח אותנו צפונה ומעט מזרחה הרי שמבחינתי הגענו למערב, כן הפרוע. משני צידי הכביש מרחבים אדירים, חוות בקר, גדרות עץ צבועות לבן, טנדר דוג'ד ישן עם חרטום עגלגל תקוע בשדה ועדר בקר ברקע.
תמונה תמונה. רק שלא יכולתי לצלם. כן, יש עדיין חוואים ומגדלי בקר במערב וכל גבר שני בעיירות שעברנו
 (Tropic, Escalante) חובש מגבעת ומתחתיה בדרך כלל גם שפם, וכל זה כשהוא רכוב על איזה טנדר שברולט ענק.
אכן מחוזות ילדותי - לא, לא, לא גדלתי בארה"ב ולא במערב. אבל ביליתי שעות בקריאת ספרים של קארל מאי. את כולם קראתי. אולדשורטהנד, יד הנפץ ווינטו היו החברים הכי טובים שלי. יחד איתם רכבתי במדבריות יוטה ונבדה אל מאהל שבט הנבאחו. הנשר האדום חיכה לנו על סוסו האפור המנוקד בכתמים שחורים וחניתו בידו. אבל כשיד הנפץ שלף את מקטרת השלום מכיסו, נע שריר בפניו של ראש השבט. הוא ירד מהסוס והזמין אותנו להיכנס.

- "באנו למצוא דרך להשכין שלום בין אדומי העור ללבני הפנים", אמר יד הנפץ. נשר אדום שלח יד ארוכה עם קיסם דולק אל מקטרת השלום..
בשדות שליד הבית הסתובבתי עם רובה ציד עשוי רגל עץ של ספה ישנה. מקטרת השלום שלי היתה חתיכת קלח תירס יבש אליו חיברתי קנה סוף דק. בשמחה הייתי מקבל סוס במקום אופניים משומשים כמתנת בר מצווה.
Bryce Pioneer Village הוא המוטל בו לנו בלילה הקודם, שמו מרמז על כפר החלוצים שהתיישבו במקום כבר ב 1892.
זהו מתחם ענק, גדול  יותר מהעיירה בת הרחוב וחצי שבו הוא נמצא. החדר שלנו נמצא בתוך צריף ארוך שבו שורת חדרים, הכל מחודש ונקי אבל אפשר לדמיין את מגורי העובדים מאז.
כרכרה עתיקה ודגל ארה"ב תקועים בכניסה. חלק מהמתחם הוא קמפ גדול לקרוונים ובמרכזו מדליקים בלילה מדורה גדולה אליה מוזמן כל אחד שקר לו. מרפסות העץ נתמכות ע"י עמודים. על המרפסות מפוזרים כסאות ושולחנות מימי המתיישבים. ירדנה מחנה את הג'יפ ליד מרפסת העץ, מול הצריף שלנו. בדיוק על העמוד, שממש לפני שעה קלה, ביל קרטר קשר עליו את סוסו...

 ארוחת הערב מוגשת על שולחנות עץ גדולים עם ספסלים, מפות משובצות אדום לבן ומוזיקת קאנטרי שמנגנים אב ובנו.
מרק שעועית ועוף צלוי, כוס של בירה מקומית שנקראת hoodoo סוג של רוח רפאים..
מה צריך יותר?
כן, לישון.

חברים, בני משפחה, עמיתים, מכובדי כולם..

חברים, בני משפחה, עמיתים, מכובדי כולם..
בימים אלו אנו עדים לזעזועים במערכת הפוליטית. זעזועים מבשרי רעות.
עם ישראל כשמו כן הוא: ישר-אל, חזק וחכם ורובו הולך בדרכים ישרות. העם היושב בציון ינצח כל הנהגה פוליטית מושחתת, מרושעת וחסרת אחריות שדואגת לכיסאותיה בלבד. אנשי השחיתות, הקומבינות, הנהנתנות וחוסר האחריות אינם מסוגלים לקבל שלצידם יש אנשי אמת, שקיפות וערכים. ולכן הם יעשו כל שביכולתם להרחיקם ולקרב אלהם עוד מושחתים כמותם.
בישראל יש מספיק אנשים טובים, ישרי דרך וערכיים שיוכלו לכל הנהגה פוליטית, לכל ממשלה שלשריה אין יושרה, אין אמת, אין דרך ואין אחריות.
עם ישראל יגיב בזמן ובמקום המתאים, וידע לטפל בממשלה שאיבדה את דרכה, שמחסלת כל אפשרות לשלום, שמחרחרת ריב ומדון עם שכניה וידידיה בעולם. עם ישראל לא ישלים עם מי שזורעים פחד ואיבה בחברה הישראלית. עם מי שחומסים את אוצרות המדינה לטובת טיקונים. עם מי שממררים את חיי האזרח העובד. עם מי ששולחים את בנינו להלחם בשעה שילדהם מבלים בחו"ל עם אבטחה צמודה. עם מי שלא נותנים תיקווה לילדנו.
החברה בישראל חייבת לשנות את כללי המשחק בשדה הפוליטי כך שיהיה בו מקום לאנשים טובים, ישרים, שרוצים ומסוגלים לעשות לטובת הכלל.
ועם ישראל יעשה זאת.. אם חפצי חיים אנחנו..
אני קורא מעל במה זו, לאנשים טובים בעלי נסיון בעשיה כמו האלוף (במיל) דורון אלמוג, כמו הרמטכ"ל (במיל) בני גנץ, תעשיניים כמו סטף וורטהיימר, אנשי אקדמיה ויוצרים, כל מי שיכול - אנשי חזון ומעש אחרים, שכבר תרמו רבות למדינה,להתגייס למען עם ישראל - להכנס לשדה המערכה הפוליטי הרקוב. לשנות את כללי המשחק ולהצעיד את ישראל למחר טוב בהרבה מזה הניצב לפיתחנו כעת.
זיכרו הרעים מנצחים רק כשהטובים מוותרים.
ולכן עלינו, על כולנו להיות טובים בחיי היום יום, לעשות עבודתינו נאמנה ,לכבד את הזולת, לנהוג ביושר ובאחריות, לחנך את ילדינו להיות אנשי מעשה יוזמים ושוחרי שלום, אוהבי אדם וארץ.
כי אין לנו ארץ אחרת.

שבת שלום.

סיפור לאחה"צ של שישי: אילנית-שיפוצים (אוגוסט 2016)

רצה הגורל והתחלנו שיפוצים בבית. כן הגורל, כי מבחינתי לא ניתן לקבל החלטה כזו באופן מודע ועם הגיון בריא,
אולי רק אחרי רכיבה ארוכה ומהנה במיוחד...
כבר שנה שהזוגית רוקמת תוכניות ולוחצת. אז בסוף גם הגורל התערב, ומה שחששתי לו יותר מכל קרה: קיבלנו סוף סוף אישור מעירייה.
אחרי יותר מחודש שבו עבדו הפועלים בחוץ, עכשו הם עובדים במרץ בפנים. כי אם כבר עושים אז עושים. (משפט מפתח מסוכן שחוזר על עצמו יותר מידי פעמים..) בקיצור כבר 3 שבועות אנחנו מתארחים אצל אחותה.
אחותה אילנית היא קסם של בנאדם.
אנחנו קוראים לה אילנית על שום נטיתה לנקות ולכבס בלי סוף, כשבדרך כלל הסלולרי צמוד בין הכתף והאוזן וידיה עוסקות במלאכה.
שבת, הוא יום הכביסות אצל אילנה כיוון שביתר ימות השבוע היא עובדת שעות ארוכות כמנהלת הכספים הראשית של אירגון גדול וחוזרת מאוחר. כך קרה שחזרתי מרכיבת השבת החמסינית בצוהרי יום, כולי מזיע. מהשטח ישר לביתה עם האופניים.איך שהגלגל הקידמי עבר את פתח הדלת היא אומרת לי: "הלו, אופניים למחסן, אני שוטפת. יללה יללה תוריד הכל וישר למקלחת" וכבר מושיטה לי כוס מיים קרים ומגבת. "נו תוריד!" היא פוקדת. "עכשו הפעלתי מכונה".
התחלתי מהכפפות ואמרתי שממש לא חייבים לכבס אותן אחרי כל רכיבה. חוטפת לי אותן מהיד ואומרת: "תיראה" ואז משהו במרוקאית עתיקה. מה זה?, אני שואל אפשר תרגום? "ניראות כמו היום האחרון של סוף העולם, זה מה שזה" . היא מנפנפת בהן מול עיני.
אין ברירה, הלכתי להתקלח. וכשיצאתי חיכתה לי על שולחן המרפסת קערת פירות עם יוגורט.
אילנית בשלבי סיום של שטיפת הריצפה.
-" אתה לא עושה לי סימנים עכשו, שב במרפסת ותרים רגליים" ותוך שהיא פונה למטבח היא אוספת עוד כמה כלים. עוד שתי דקות והיא חוזרת עם כוס קפה כמו שאני אוהב.
- "יללה תעבור לסלון" היא נוזפת בי בחיוך.
והזוגית מסתכלת עלי בפליאה איך אני מציית ללא מילה ואומרת: "שרק לא תתרגל מותק..חכה חכה השיפוץ לקראת הסוף" היא מוסיפה ומחייכת חיוך מסתורי..
ואני יודע שמחכות לי עוד הרבה "משימות"..
שבת שלום.

מיומנו של איש שרות: משטרת ירושלים (יולי 2016)

 השבוע הגעתי בוקר אחד לתת שרות לתחנת משטרה גדולה באזור פחות מוכר וסימפטי בירושלים. מזרח העיר.
שוטר במדי עבודה כחולים קיבל אותי בלחיצת יד חזקה וחיוך: "מישל, בוקר טוב, אהלן" אמר.
על ההתחלה שמתי לב שהוא איש מיוחד. ותוך כדי עבודה ראיתי כמה הוא דואג לשוטרים שלו. לציוד שלא שחסר להם, לבעייה ברכב וכך הלאה.. המשרד הקטן והצפוף שלו מתחבר למעין מיסדרון המשמש כמחסן לציוד הרב והמגוון של השוטרים. "המערה " הוא קורא לזה.
הטיפול בתקלה היה פשוט ומהיר. כשסיימתי הוא שאל אותי אם כבר אכלתי הבוקר. חייכתי במבוכה, אני לא רגיל לשאלות כאלו.
מישל, קצין הלוגיסטיקה של התחנה, לא חיכה לתשובה שלי. מיד תקע לידי שקית עם א. בוקר ארוזה, כזו שמקבלים שוטרי הסיור. פלוס שקית לחמניות טריות, פלוס שקית חטיפי אנרגיה, שוקו וגם שני בקבוקי מים קרים. "קח שיהיה לך באוטו", אמר.
ניסיתי לסרב בנימוס ולא הצלחתי. את השוקו הקר חיסלתי מיד כשהצלחתי להגיע לאוטו עם כל הכבודה שקיבלתי.

 בצהרים הגעתי למשרד ממשלתי בו נידרשתי להציג תעודת זהות בכניסה. רק אז גיליתי שהיום אני בלי ארנק. הכיס השמאלי במכנסי העבודה, זה עם הרוכסן, היה ריק. איכשהו הארנק נשאר בבית.
ביום עבודה לחוץ בירושלים האופציה לחזור הביתה לקחת את הארנק, לא ממש אפשרית. מצד שני להסתובב ולעבוד כל היום בלי שקל בכיס - לא נעים.
שעה ארוכה "ביליתי" באותו משרד גדול מנסה להשביע את רצונה של הלקוחה והמשתמשים האחרים. לא פעם המתנתי דקות ארוכות כדי שפקידה זו או אחרת תסיים את השיחה הטלפונית עם אמה או עם חברה. (כן, לא מסובך להבין במה עסוקים חלק מהיום במשרדי ממשלה) לפחות 3 פעמים ירדתי לאוטו להביא עוד כבלים ופריטים אחרים כדי שכולם יהיו מרוצים.

אפילו פעם אחת לא הוצע לי כוס מים.

 התחלתי להיות רעב. נזכרתי בכל הכבודה שקיבלתי ממישל בבוקר, ושמחכה לי באוטו. סוף סוף סיימתי וכולם מרוצים, אפילו אמרו תודה. מצאתי לי איזו פינה מוצלת וזללתי את הלחמניות עם הגבינה הצהובה שכבר הפכו לטוסט. נהנתי גם מחטיפי האנרגיה והמים. ויחד עם הכוס קפה שאירגנה לי המנקה, בקומת הכניסה של אותו משרד, היה מושלם.


תודה מישל. תודה למנקה.
https://www.facebook.com/profile.php?id=100011102089094