מיומנו של איש שרות: מסעדת פועלים (יולי 2015)

 מסעדות פועלים הולכות ומתמעטות במקומותינו, ועם השנים הופכות לנדירות. חנויות הנוחות בתחנות הדלק
תפסו את מקומן. פעם מזמן, אחרי שאכלתי במסעדה שכזו, וטעם האוכל הביתי עדיין בפי, כתבתי על אחת מהן שכבר איננה..
השבוע הזדמן לי לאכול במסעדה שכזו באזור התעשיה של קרית גת. "המזנון של שרית" היא ניקראת והיא הזכירה לי את הטעם ההוא. אז הנה מה שכתבתי אז..

 איך תדע שהגעת למסעדת פועלים?
ובכן, ברור שמרכיב החשוב ביותר הוא מיקומה של המסעדה שקובע האם היא אכן "מסעדת פועלים"- הגדרה שלא כתובה בשום מקום. ברור שהיא לא תימצא באזורים "הצפונבונים" של העיר, כמו למשל איזור הנמל בתל אביב, בוודאי לא בקניונים או במרכזי בידור.
מסעדת פועלים חייבת להמצא באזור תעשיה, לא זה של הרצליה או קריית עתידים כמובן...
היא יכולה להיות קטנה ונחבאת בין מוסך לנגריה (לפעמים זהו קיוסק שהורחב) או גדולה כמו חצי חדר אוכל בקיבוץ. מה שלא יהיה, הכל שם פשוט. ותכף נעמוד או נשב גם על זה..
שמה של המסעדה תמיד גזור משמה של בעלת הבית המהווה דמות מרכזית.
כך ב- א.ת. כנות "מפגש כרמלה", "אצל שולה" במערב ראשון , וגם "מסעדת האחים" ב-א.ת חולון, או בכל אזור תעשיה אחר. מאחר שההיתי די רעב, התלבטתי דקה בין מסעדה שנקראת "הלב הרחב" לבין "מפגש כרמלה" - זו הצמודה לתחנת הדלק, הלכתי לכרמלה.
 מבנה פשוט עם לחלונות גדולים לכל עבר, ורחבת כורכר פנויה (באפן זמני) משמשת כמקום טבעי לחנייה.
בשעה זו של צהרים חונים בו רק טנדרים. כבר כשנכנסים ריח התבשילים מתערבב עם שאר הריחות שמסביב - עשן משאיות, דלק, ומסגריה שמרתכים בה צינורות גדולים, אבל הרוח הערה היום הפיגה את הלא רצויים. ובמטבחה של כרמלה העלו הסירים אדים חמים ומפיצי ריח.
שולחנות פלסטיק פשוטים, כיסאות ירוקים, טלויזיה דלוקה על ערוץ מוסיקה (בווליום שמאפשר שיחה-יש לציין).
-"מה יש לאכול ?" אני שואל כמו וותיק. כי ככה זה במסעדת פועלים, בדרך כלל אין תפריט.
כרמלה עושה הכל ועוזרת לה האם או החמות שבמטבח. תמיד יש גם איזה גבר בסביבה שמביא ומוציא וסוחב ועושה כל מה שכרמלה אומרת. לפעמים גם מגיש.
-"יש בבגט ויש בלפה, יש בצלחת ויש לקחת", כך יורה לי כרמלה את המנטרה של המקום, ואז בחיוך שואלת:
"מה תירצה?"
-"לשבת", אני עונה.
כרמלה אוספת כלים, מכינה בגט, ומחלקת בשקט הוראות למטבח ובתוך כך מוסיפה -"יש גם מרק. "
אני סוגר איתה על אורז ושתי קציצות עם מעט רוטב ויושב. ככה מול החלונות - אל השדות הירוקים חומים שמעבר לכביש.
על כל שולחן יש עיתון של היום עם קצת כתמים פה ושם, שתרגיש שהיו כאן לפניך ויהיו גם אחריך.
יש מי שנכנס וכרמלה מגישה לו בלי שאלות את מה שהוא אוהב. יש מי שנכנס מאחורי הזכוכית ומעמיס לו סלטים על צלחת, ככה שיהיה, עד שיגישו לו. בסירים אף אחד לא נוגע, כרמלה לא מרשה.
כמעט כל מי שנכנס מוכר לכולם.
"אהלן סיסו ואהלן שמוליק" וכולם שואלים "מה יש היום? " וכרמלה מפרטת מה היה ומה עדיין נשאר..
-סיסו, היא אומרת: "יש כרוב ממולא שאתה אוהב". וסיסו גבר גדול בחולצה עם משבצות אדומות ולבנות, שפם לבן ורעמת שיער לבן גם, מרים את מכנסי הג'ינס מחגורתו ואומר: "תביא תביאי" ומתישב בכבדות.
"ראית את השונפלנגים במשאית החדשה של שיקו?" הוא שואל את זה שמולו. וזה שמולו מהנהן בראשו כי הפה המלא שלו לא ממש מאפשר לו להגיב. עוד שניים נכנסים ולוקחים בעצמם סכו"ם וצלחות.
"אהלן כרמלה, כרמלה.. תביאי מה שיש, אין זמן היום" קורא זה עם החאקי וכל המפתחות שיש עליו מקשקשים ברעב.
בחורה שנכנסת "בטעות" זוכה למבטים מסויימים מאד מהסועדים, תלוי כמה טעים האוכל באותו יום וגם באיך שהיא ניראת.. אבל זו שנכנסת עכשו לוקחת רק סיגריות מהחלק שהיה קיוסק. הגברים מחליפים מבטים ולועסים בשקט.
היו לה את כל הסיבות להרגיש נסיכה. ולו לדקה...
כרמלה מחייכת ולמרות שהיא כבר לא נערה, היא כמו מרחפת ברחבי המקום הקטן שלה ומתקתקת הכל.
על שולחני נוחתת מפת נייר עגולה עם עיטור כפרי ויחד איתה צלחת אורז מהביל ושתי קציצות גדולות ברוטב עגבניות.
מיד מצטרף סלט קטן - רק עגבניות ובצל, מעט פטרוזיליה ושבבי פלפל ירוק וחריף. טעים טעים, ופותח תאבון.
גם צלוחית טחינה ופיתה חמה מגיע. מספיק לי וטעים נורא. מסביב רעש של איזור תעשיה ואיכשהוא זה לא ממש מפריע כשטעים לך.
פתאם אתה קולט כמה העולם הזה, היומיומי, מורכב מאנשים עובדים. כל אחד במיקצועו. כל אחד לפרנסתו, במגוון עיסוקים שונים. רובם במלאכת כפיים, או זרוע שרירית. אנשים עובדים במפעלים, בבתי מלאכה, מוסכי צמיגים, בתי מסחר לחלקי חילוף, שרותי קידוח בבטון או עבודות חשמל לתעשיה, ואת כל זה אתה לומד מהשילוט שבסביבה או ממה שכתוב על הטנדר שהגיע או יצא.
אנשים דומים אבל שונים, כמו הטעמים במסעדה של כרמלה.
בסוף מגיע קפה. תמיד שחור, חזק כמו שאני אוהב.
-"כמה זה יוצא?" אני שואל אחרי שלקחתי דקה או שתיים לנוח מהאוכל.
-"בוא לקופה" אומרת כרמלה וכבר היא מסיימת להכין עוד פיתה ומתייצבת מאחורי הדלפק של הקיוסק.
-"היה לך שתיה גם?" -"כן". אני משיב, "אשכוליות".
-"אז 35" היא אומרת. ועם העודף בא חיוך. "תודה" אני אומר לה, היה לי טעים.
-"תבוא גם מחר" היא אומרת או שואלת..
עכשו אני מחייך. "תודה", אני אומר שוב ויוצא אל היום הגדול והחם כמו החיוך של כרמלה.

עכשו במקום כרמלה יש Yellow צהוב ומבריק, ואני חושב לאן סיסו והחבר שלו שיקו הולכים לאכול בצהריים?..

אופניים - סיפורים בגובה הכידון: מסלול הבית שלי

מסלול הבית שלי הוא בעצם מסלול "ברירת מחדל" - מסלול ידוע ומוכר, 
פעם משם ופעם מכאן, שאותו כבר עשיתי אין ספור פעמים. 
נשמע כמו חיסרון אבל בעצם יש לו יתרון. לא צריך לחשוב לאן, לא ממש צריך לתכנן. בבוקר מוקדם או בין ערביים אפשר לבד ואפשר גם בשניים.

אחד היתרונות של מסלול הוא, להתחיל לרכוב ממש מפתח הבית. שניים שלושה רחובות ואני גולש לוואדי או מטפס לגבעות. לפעמים גולש ליער (בן שמן) - אל הסינגלים שבין העצים, ומדווש בריכוז, נהנה מזמן אוויר. או פשוט משייט על אוטומט בשבילים, מפריח מהראש את המחשבות וחוזר לעת ערב בן אדם חדש. 

לפעמים ברכיבה פוגשים חבר, לפעמים עוזרים לרוכב אחר. 

לפעמים מצטרפים ורוכבים יחד, ונפרדים ע"פ זמנו של כל אחד.

מסלול הבית שלי, הוא מסלול שיש בו הכל.

יש בו עליות וירידות, מטעים וגם שדות, צבעים שמתחלפים, לפי עונות.

בחורף ירוק, באביב פרחים, בסתיו אני רואה לשמיים, את הלבן בעננים..

לפעמים אני רוכב בו מהר-רכיבת אימון, לפעמים לאט, תוך כדי הרהור.. 

מוצא עוד שביל חדש בשטח, פתאום משתחרר איזה מתח.. 

יש שעוברים חודשים עד שאני אליו יוצא, ויש שיותר מפעם אחר פעם, את עצמי, 

אני בו מוצא

תמיד מתחיל בירידה.

אם אני שמח היא לי, מוסיפה שמחה. אם קצת עצוב, ישנו סיכוי להקלה... 

כך אני מתחיל ובדרך כלל ממשיך אל ראש הגבעה, ממנה אגלוש בירידה הבאה. 

רק אני, האופניים שלי והרוח. 

לפעמים רציני, לפעמים קצת

זחוח.. 

שבת שלום