אחרי כל הטלפונים, האיחולים והנסיונות להסביר לחברים ולמשפחה איך זה קרה ולמה, פתאם יש שקט כזה.
רק אז אתה מתפנה לעצמך וחושב מה היה לנו פה בעצם (והעצם כרגע די שבורה וכואבת)
בשקט הזה, ובזמן שפתאום יש לך, אין הרבה מה לעשות-ובמצבך גם אי אפשר, חוץ מאשר לחשוב.
האדם שאתה הכי כועס עליו בעולם עכשו זה אתה. למה ההיתי צריך את זה? אתה שואל את עצמך, וחושב על כל הרכיבות שתיככנת לשבועות הקרובים ועל המשמעות של לבטל אותן, על הזמן שיקח עד שתחלים ועל הזמן שיקח עד שתחזיר לעצמך את הכושר שבנית בעמל של חודשים, ושבנתיים ידעך לאיטו. והמחשבות האלו מכאיבות יותר מהכאב הפיזי.
השניות של הנפילה עוברות לך שוב ושוב בראש. יש שם איזה חור שחור, איזה רגע לא ברור, לא מפוענח, שבו אתה לא היית אתה. כאילו מישהו אחר היה שם על האוכף ברגע המכריע ההוא. פשוט לא זוכר בדיוק איך ומה הביא אותך לרגע הזה.
אתה ניגש לאופניים שלך שהפעם ידיים של מישהו אחר הביאו אותם הביתה. גם הם מצולקות מהארוע. ידית ברקס מעוקמת, צמיג קרוע, דומע דמעות ירוקות של ג'יפה, אוזן אחורית בוכיה, וחס וחלילה שילדה שבורה. (במקרה זה, בעלי האחריות לכל החיים על השילדה, מתנחמים בשידרוג שנכפה עלהם).
הם, האופניים שלך שכה אהבת, עכשו נישענות על הקיר מבוישות ואתה לא יודע אם לבכות את צלקותהם או לכעוס עלהם שכך עוללן לך. (לעזאזל עם העברית הזו, רגע, אופנים נישענות מבוישות או נשענים מבוישים?, רגע , אופניים זה זכר או נקבה?)אם אלו אופניך הראשונים (יאללה מעכשו -זכר), כלומר בעלי זנב קשיח, הירהורי החלפתם בחדשים עולים בראשך. זה העונש הראוי להם, אתה אומר בלבך.. ובעיני רוחך אתה כבר מדמיין בולמים ומשכחים מרובי אינצ'ים.. בלמי דיסק נוצצים..
אם אלו הם אופניך החדשים שרבות עמלת ושקלת ובדקת עד שבחרת דווקא בהם -אתה מאוכזב מהבגידה, או לחילופין מלטף את הנזקים בידך הבריאה ומבטיח להם שזה לא יקרה שוב.
ביננו, חברי הרוכבים, תסכימו איתי (או שלא) יש ברכיבה שהיא השריטה של כולנו, איזה משהו ילדותי במובן החיובי, משהו שמשחרר אותנו מטרדות היום יום ומאפשר לנו הנאה נטו. אתה חובש קסדה קלילה, עוטה על ידיך כפפות ומגינים (כשצריך). האות ניתן, שניים שלושה דיוושים ואתה ממריא. הרוח בפנים, ירוק של יער או צהוב מידברי בעיניים והבוקר ניראה כמו חדש. מבטיח יום של הנאה. כל מה שהציק לך במשך השבוע נותר מאחורי האבק שמרעיפים צמיגי אופנך. את הכידון הרחב אוחז עכשו יחד איתך הילד שבך, זה שמתחת לביגדי הרכיבה הליצניים משהו, מאפשר לך עכשו להרגיש חופשי, להנו,ת אולי אף להשתטות מעט.
[אותי באפן אישי מה שמחבר לרכיבה, זו התנועה השקטה בטבע בטיולי עומק. והחיבור לשובבות, לילדות בשכונה במסלולים מהירים וטכניים.] לפעמים הילד הזה כמו משוחרר מאחריות ואז...ברגע לא ברור.. יש ולפעמים, באיזה כוח לא מובן שמביא אותנו לעשות את מה שבסופו דבר, בסופו של הרגע, מפגיש אוי.. אותנו עם הקרקע..אייה..!!מחלץ מאיתנו את צעקת הכאב.
הרגע הזה, ממש לא ברור לנו בדיוק כמו המשפט המבולגן שלעיל, את הרגע שלפני.
אז בואו נעשה סדר ונבדק מה מפיל אותנו.
פעמים זו עקשנות לשמה לעבור בקטע טכני, במקום לחפש מעקף.
לפעמים זה חוסר ריכוז והשביל מפתיע אותך באיזה קוליס או מדרגה בגובה של מידרכה שאם רק ההית מוכן...
יש והמחשבות הפורחות בראשך חבוש הקסדה, נודדות הרחק מהשביל הלבן, זה המוכר לך ממסלול הבית שלך, והופ אתה מוצא עצמך בתעלה שחרץ (גם את גורלך) צמיג רחב של טרקטורון. או שבקטע כביש, גלגלך הקידמי נושק לגלגל של הרוכב לפניך - נשיקה גורלית(כבישונים, הלא כן?)
לפעמים זו זחיחות הדעת שדרכה מגיח הילד השובב שבך, זה שכבר היסכמנו עליו, שגם הוא אוחז בכידון האופניים יחד איתך.. ופתאם הוא זה שמדווש בכל הכח לעבר משהו שאחר כך ניראה כחסר סיכוי.
פציעות מרכיבה. זה קורה לכולנו, למתחילים בשל חסר הניסיון ולרוכבים מנוסים שכבר אלפי ק"מ ועשרות מסלולים וסינגלים מאתגרים מאחורהם.
זה קורה לנו כאשר שיקול הדעת זה שאנו משתמשים בו בהצלחה (יחסית?) ביום יום נשאר מאחור יחד עם עיניני העבודה והבית. אגב, ככל שאתה מנוסה יותר אתה כועס על עצמך יותר אחרי שזה קרה. יחד עם זאת מלווה אותך הכיף שהיה ברכיבה עד לנפילה, אפילו רגע הנפילה עצמו הוא כיף עד הנחיתה-שהרי לא כל יום הגוף שלך מתרומם, מתגלגל, מחליק או בקיצור נכנס לפוזיציה כה מיוחדת.
הלוואי שכל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, ימצא את שיווי המשקל בין הילד הזה שנהנה ללרכוב לבין זה המכניס אותנו למצבים שמסכנים אותו ואותך. שהרי בסופו של שביל, הילד הזה הוא אני. ואנחנו-אני והוא, רוצים להגיע לסופו של השביל עם חיוך.
פתגם סיני עתיק אומר: "חכם השביל מהרוכב בו"
חבל שלא זכרתי את זה לפני..
זהו, אני מבטיח להתבגר. לא יותר מידי, אבל מספיק כדי להשתלט על הילד ההוא..
רכיבות טובות לכולם
מוקדש לכל מי שכואב לו עכשו
רק אז אתה מתפנה לעצמך וחושב מה היה לנו פה בעצם (והעצם כרגע די שבורה וכואבת)
בשקט הזה, ובזמן שפתאום יש לך, אין הרבה מה לעשות-ובמצבך גם אי אפשר, חוץ מאשר לחשוב.
האדם שאתה הכי כועס עליו בעולם עכשו זה אתה. למה ההיתי צריך את זה? אתה שואל את עצמך, וחושב על כל הרכיבות שתיככנת לשבועות הקרובים ועל המשמעות של לבטל אותן, על הזמן שיקח עד שתחלים ועל הזמן שיקח עד שתחזיר לעצמך את הכושר שבנית בעמל של חודשים, ושבנתיים ידעך לאיטו. והמחשבות האלו מכאיבות יותר מהכאב הפיזי.
השניות של הנפילה עוברות לך שוב ושוב בראש. יש שם איזה חור שחור, איזה רגע לא ברור, לא מפוענח, שבו אתה לא היית אתה. כאילו מישהו אחר היה שם על האוכף ברגע המכריע ההוא. פשוט לא זוכר בדיוק איך ומה הביא אותך לרגע הזה.
אתה ניגש לאופניים שלך שהפעם ידיים של מישהו אחר הביאו אותם הביתה. גם הם מצולקות מהארוע. ידית ברקס מעוקמת, צמיג קרוע, דומע דמעות ירוקות של ג'יפה, אוזן אחורית בוכיה, וחס וחלילה שילדה שבורה. (במקרה זה, בעלי האחריות לכל החיים על השילדה, מתנחמים בשידרוג שנכפה עלהם).
הם, האופניים שלך שכה אהבת, עכשו נישענות על הקיר מבוישות ואתה לא יודע אם לבכות את צלקותהם או לכעוס עלהם שכך עוללן לך. (לעזאזל עם העברית הזו, רגע, אופנים נישענות מבוישות או נשענים מבוישים?, רגע , אופניים זה זכר או נקבה?)אם אלו אופניך הראשונים (יאללה מעכשו -זכר), כלומר בעלי זנב קשיח, הירהורי החלפתם בחדשים עולים בראשך. זה העונש הראוי להם, אתה אומר בלבך.. ובעיני רוחך אתה כבר מדמיין בולמים ומשכחים מרובי אינצ'ים.. בלמי דיסק נוצצים..
אם אלו הם אופניך החדשים שרבות עמלת ושקלת ובדקת עד שבחרת דווקא בהם -אתה מאוכזב מהבגידה, או לחילופין מלטף את הנזקים בידך הבריאה ומבטיח להם שזה לא יקרה שוב.
ביננו, חברי הרוכבים, תסכימו איתי (או שלא) יש ברכיבה שהיא השריטה של כולנו, איזה משהו ילדותי במובן החיובי, משהו שמשחרר אותנו מטרדות היום יום ומאפשר לנו הנאה נטו. אתה חובש קסדה קלילה, עוטה על ידיך כפפות ומגינים (כשצריך). האות ניתן, שניים שלושה דיוושים ואתה ממריא. הרוח בפנים, ירוק של יער או צהוב מידברי בעיניים והבוקר ניראה כמו חדש. מבטיח יום של הנאה. כל מה שהציק לך במשך השבוע נותר מאחורי האבק שמרעיפים צמיגי אופנך. את הכידון הרחב אוחז עכשו יחד איתך הילד שבך, זה שמתחת לביגדי הרכיבה הליצניים משהו, מאפשר לך עכשו להרגיש חופשי, להנו,ת אולי אף להשתטות מעט.
[אותי באפן אישי מה שמחבר לרכיבה, זו התנועה השקטה בטבע בטיולי עומק. והחיבור לשובבות, לילדות בשכונה במסלולים מהירים וטכניים.] לפעמים הילד הזה כמו משוחרר מאחריות ואז...ברגע לא ברור.. יש ולפעמים, באיזה כוח לא מובן שמביא אותנו לעשות את מה שבסופו דבר, בסופו של הרגע, מפגיש אוי.. אותנו עם הקרקע..אייה..!!מחלץ מאיתנו את צעקת הכאב.
הרגע הזה, ממש לא ברור לנו בדיוק כמו המשפט המבולגן שלעיל, את הרגע שלפני.
אז בואו נעשה סדר ונבדק מה מפיל אותנו.
פעמים זו עקשנות לשמה לעבור בקטע טכני, במקום לחפש מעקף.
לפעמים זה חוסר ריכוז והשביל מפתיע אותך באיזה קוליס או מדרגה בגובה של מידרכה שאם רק ההית מוכן...
יש והמחשבות הפורחות בראשך חבוש הקסדה, נודדות הרחק מהשביל הלבן, זה המוכר לך ממסלול הבית שלך, והופ אתה מוצא עצמך בתעלה שחרץ (גם את גורלך) צמיג רחב של טרקטורון. או שבקטע כביש, גלגלך הקידמי נושק לגלגל של הרוכב לפניך - נשיקה גורלית(כבישונים, הלא כן?)
לפעמים זו זחיחות הדעת שדרכה מגיח הילד השובב שבך, זה שכבר היסכמנו עליו, שגם הוא אוחז בכידון האופניים יחד איתך.. ופתאם הוא זה שמדווש בכל הכח לעבר משהו שאחר כך ניראה כחסר סיכוי.
פציעות מרכיבה. זה קורה לכולנו, למתחילים בשל חסר הניסיון ולרוכבים מנוסים שכבר אלפי ק"מ ועשרות מסלולים וסינגלים מאתגרים מאחורהם.
זה קורה לנו כאשר שיקול הדעת זה שאנו משתמשים בו בהצלחה (יחסית?) ביום יום נשאר מאחור יחד עם עיניני העבודה והבית. אגב, ככל שאתה מנוסה יותר אתה כועס על עצמך יותר אחרי שזה קרה. יחד עם זאת מלווה אותך הכיף שהיה ברכיבה עד לנפילה, אפילו רגע הנפילה עצמו הוא כיף עד הנחיתה-שהרי לא כל יום הגוף שלך מתרומם, מתגלגל, מחליק או בקיצור נכנס לפוזיציה כה מיוחדת.
הלוואי שכל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, ימצא את שיווי המשקל בין הילד הזה שנהנה ללרכוב לבין זה המכניס אותנו למצבים שמסכנים אותו ואותך. שהרי בסופו של שביל, הילד הזה הוא אני. ואנחנו-אני והוא, רוצים להגיע לסופו של השביל עם חיוך.
פתגם סיני עתיק אומר: "חכם השביל מהרוכב בו"
חבל שלא זכרתי את זה לפני..
זהו, אני מבטיח להתבגר. לא יותר מידי, אבל מספיק כדי להשתלט על הילד ההוא..
רכיבות טובות לכולם
מוקדש לכל מי שכואב לו עכשו
