סיפור קצר לשישי אחה"צ: סבתא

סבתא שלי היתה אומרת בערבית חלבית "שמי שאין לו איזו תאנה לקטוף בסוף היום יותר טוב שלא יקום בבוקר.."
(נו, לא באמת) ואם זה הולך עם גבינה מלוחה כמה זיתים וכוס אוזו, אז בכלל זכיתי..
אחרי יום עבודה ועוד שעתיים בחצר של גיזום, כיסוח והשקיה לא היה שום דבר אחר שרציתי בו, אולי קצת רוח..
נזכרתי בה, בסבתא בהירה, שכשהיינו ילדים הייתה רודפת אחרנו עם המטאטא קש וצועקת עלינו שנדבר בשקט כי כואב לה הראש..
כשהייתי ילד מפתח, (ילד מפתח זה שכששמים לך את המפתח של הבית קשור לגומי לבן של תחתונים, על הצוואר)
 הייתי הולך לצהרים לבית של סבתא בהירה. סבתא תמיד הייתה בבית והדלת שלה תמיד הייתה פתוחה. תמיד היה לה מרק חמוד(מרק ירקות חמצמץ), מג'דרה וביום שישי גם קובה בסנייה. כשהייתה רואה אותי, הייתה אומרת שהעולם השתגע - איך זה יכול להיות שילד בן 8 נראה ככה.. נעליים מלאות בחול, לבוש בגדים גדולים למידתו שעברו מהבני דודים, עם ילקוט עור משובח, שתפר הדוד יוסף שעובד בעורות, ובתוכו מחברות חשבון מלאות מספרים..
מה אני אגיד לכם אין לי מושג לאן לוקח אותי הפוסט הזה.. אחרי שני אוזו וכוס בירה לחיזוק.
אולי פעם זה יהיה פתיח לספר שאכתוב..

אופניים - סיפורים בגובה הכידון: קירגיסטן - ארץ ההרים והסוסים

אין כמו הכוס קפה הראשונה שאחרי..

אחרי 6 ימי רכיבה רצופים שכללו גם לא מעט נסיעות ושעות טיסה. אחרי 12 שעות שינה, בוקר של יום שישי, בבית. קפה ברגוע. כבר לא צריך לחפש במזוודה את חולצת הרכיבה התורנית.

ארגז האופניים בסלון מזכיר לי שכדאי עוד מעט לבדוק מה שלומם של האופניים שבמשך שבוע נתנו מעצמם כל כך הרבה...

שבוע וקצת שהתחיל בעמידה בתור הכי אהוב עלי, התור לצ"ק אין בנתב"ג. ידי האחת אוחזת במזוודה והשניה בארגז הגדול שלא פעם מעורר תמיהה..

ימים גדושים, בארץ שונה כל כך מזו שממנה אנחנו באים. אתה מרגיש את זה מיד בנחיתה בשדה התעופה הקטן בבישקק, עיר הבירה של קירגיסטאן.שוטרי גבול עם כובע סובייטי גדול ומדים כמו של פורים.
שפה מוזרה, חצי רוסית חצי פרסית או טורקית. שרשרת הרים גבוהים באופק. חם אבל יבש, מאד.

פוגשים את הצוות המקומי, מעמיסים את האופניים, ויוצאים בנסיעה ארוכה. לאט לאט אתה מבין דרך חלונות המיניבוס לאן הגעת, ככל שמתרחקים מהעיר הגדולה כמות המכוניות יורדת וכך גם שנת היצור שלהן. הכבישים המחברים בין העיירות שבדרך הם דרכי כורכר, פה ושם דוכני פירות, מכונית לאדה משנת תרפפ"ו, סוסים בשדות וכמעט כל גבר שני שהולך בדרך, נושא על כתפו את חפירה או כלי עבודה אחר.

פתאם מתחילות להופיע בשטח יורטות לבנות ועגולות, אלו ששמעת עלהם מחברים. וגם ההרים הענקיים עם הפסגות הלבנות כבר קרובים יותר. ואתה מבין סופית - קירגיסטן.

אין לי מושג מה משמעות השם בקירגיזית, אבל כנראה שבעברית זה, קיר גי סטאן - ארץ עליות הקיר.

ארץ של הרים, אגמים, נהרות וסוסים, אבל הכי הכי זה האנשים, מכניסי אורחים ומאירי פנים. אנשים שגם אם יש להם מעט, הם יודעים לעשות ממנו הרבה ובשמחה.

אחרי התארגנות קצרה בגסט האוז של מירים אנחנו יוצאים לרכיבה ראשונה - סובב קוצ'קור, קצת להכיר את העליות והשטח ובעיקר להתרגל לאוויר הצח בגובה 2500 מ' מעל פני הים. בעליות הראשונות הגוף צריך להתרגל. מתנשפים הרבה יותר ומתקדמים הרבה פחות ממה שרגילים. מזל שהמסלול הוא רק 20 ק"מ ומסתיים בירידה בעמק ירוק חזרה לעיירה.

היום השני מאתגר כבר יותר כ 32 ק"מ עם לא מעט טיפוסים שהביאו אותנו לגובה של 3600 וכמו אתמול גלישה באחו ירוק אל אגם סונג קול, האגם הכי גבוה בקירגיסטן.

יורטות לבנות מסודרות בחצי קשת כמו קרמבו לבן בשטח הירוק, אגם כחול, סוסים, ומרחבים אין קץ. מחכה לנו גם מקלחת טובה שאת עיקרון הפעולה שלה לא אגלה, סוד שמור לרוכבים שיגיעו לשם. חוויה.

כשיצאנו מהיורט המשמש כחדר אוכל כבר היה חושך מוחלט וסמיך. השמיים היו זרועי כוכבים בוהקים, כל כוכב מלמילאן. ופתאם דורית צועקת "תיראו!".. סובבנו ראשנו לכיון וגילנו בועת אור זוהר מעלינו, הולכת וגדלה, הולכת ומתפשטת באור חלבי בתוך החושך והופכת לאט לאט לחצי קשת ענקית מאופק לאופק. מדהים. גם הצוות המקומי הביט איתנו פעור פה לשמיים. לא ידענו להסביר. רק למחרת בערב כשהיגענו אל הווי - פיי התברר שזהו ארוע של התפוצצות כוכב במרחק אלפי שנות אור.

זכינו גם לו, כאן בארץ המרחבים, אלו שבשמים ואלו שבארץ.




עוד שלושה ימי רכיבה מהנים עברו עלינו בהרים הגבוהים, בקרב הנוודים, הרועים, ועדרי הסוסים. ימים בהם נפשך מתנתקת מכל המוכר והידוע, השוטף, הדיגטלי, המיידי, התוקף ומטריד. ורוגע אדיר מתפשט לך בנשמה. רק הגוף עובד במרץ ובכיף על הכלי הפשוט הזה שגומא מרחקים ונקרא אופניים.

לכל המנהלות דואג הצוות המופלא, בחיוך שקט. הפסקת קפה ואבטיח בבוקר. ארוחת צוהרים הכוללת גבינות, ירקות, לפעמים מרק והכל בנחת והכל טעים.




יום הרכיבה האחרון כלל טיפוס של כ 800 מ' אל המעיינות החמים באיזור קארקול. 15 ק"מ שבהם יש שיפועים של 10 אחוז ויותר של עליות.

מאמץ של 3 שעות שמביא אותך לגובה של 3400 לטבילה במים חמים שבאים מהאדמה, ויש מי שמיד עובר אל מי הנהר הקפואים. מבחינתי לא מעשי בעליל.

אחרי ארוחת צהרים קלילה מתחילים להתארגן לירידה חזרה. כבר מתחיל טיפטוף קטן. אני נזכר בקטעים שבהם הקרקע מלאה בסלעים, חלוקי נחל גדולים שבהם הלכתי רגלי בעלייה. עכשו גלגל האופנים הקידמי יפגוש אותם במהירות של ירידה. מוריד אוכף לגובה מתאים ויוצא לדרך. חלק מהחברים עלו על הרכב המלווה, משאית סוביטית שמקפצת על הסלעים, תענוג מפוקפק. האחרים כבר ירדו לפני.

שני בומים מחרידים נשמעים וארובות השמיים ממטירות קיר של גשם. אני נע בתוך הגשם במהירות הולכת וגוברת, הידים אוחזות בכידון בחוזקה, הגוף דרוך. תוך כמה דקות כמיות המים האדירות הופכות לנחל שזורם יחד איתך במורד ההר. מתחתם מסתתרות האבנים. שיפועי הצד הופכים לבוץ מחליק אבל לא דביק. "הכל טוב" אני אומר לעצמי הרטוב עד העצם, "רק תזהר".

אחרי כמה קלומטרים אני עוצר מתחת לעץ גדול, מסתור מה מהגשם ומרגוע לשרירים הדרוכים. אני קולט שהבעיה המרכזית זה לראות דרך המשקפיים הרטובים והמעורפלים. נמרוד המדריך, שמוודא שאף אחד לא נתקע מאחור, מגיע. ביחד אנחנו מחליטים להמשיך. "אתה צמוד אלי עוקב אחרי קו הרכיבה שלי" הוא מציע כפתרון לבעיית המשקפיים, וזה עובד. עכשו אני מרוכז בו ובירידה, בתנועות הגוף, בפניות, וזורם עם האופניים בדיוק אחריו. ככה אנחנו צולחים עוד כ 10 ק"מ של ירידה, לפעמים תלולה ביותר, יחד אל קו הסיום. רטובים עד לתוך הנעליים, מלאים בבוץ אנחנו מתחבקים. הצוות המקומי כבר מחכה לנו עם צינור מים שיוצא מחצר של בית סמוך ושוטף את אופננו וגם אותנו. מסירים בגדים ועולים למיניבוס עטופים במגבת. המזגן עובד על חום. הכל טוב יללה למלון.

לא נכביר מילים על הנסיעה חזרה לבישקק - 6 שעות עם הפסקות להתרעננות, על הצחוקים שהיו בדרך,
על הסיור המודרך בעיר האורות, וארוחת הערב החגיגית לסיום. היה נהדר גם בלי האופניים.

זהו,

חזרתי. היה נפלא ומופלא.
ואפילו שתיתי חלב סוסות שהיה לי ממש טעים. אחרי לגימה או שתיים מתרגלים לטעם החמצמץ, כמו של יוגורט יווני אבל קצת חזק יותר. עם לחם מקומי וריבה אדומה שזה עתה נרקחה, אל מול הנוף המדהים, אין יותר מזה.. בעצם יש. הקפה הראשון בבית!!





תודה לנמרוד המדריך מחברת מבוץ הרפתקאות ולסאם המדריך המקומי שידעו בתבונה רבה להוביל אותנו בשבילים ובמה שבינהם.

סיפור לשישי-אחה"צ: קיריית ספר

יום שישי, צהרים, אני מוצא את עצמי במרכז המסחרי של קרית ספר. קרית ספר או בשמה השני מודיעין עילית, 

היא ה-בני ברק של מודיעין, אבל ברגוע..
בצהרי יום שישי המרכז מלא באנשים שבאים לעשות קניות לשבת. המרכז על שלל החנויות שבו מלא אך לא הומה ולא סואן. מוסיקה של שירים חסידים בווליום נעים מגיעה מחנות הפיצוחים שיש בה גם קפה וגם צעצועים לילדים.
עצרתי ליד דוכן שבו עומדת אישה צעירה עם כסות ראש וחיוך רחב.
"מה זה?" שאלתי.-"סמבוח - שזה סביח בתוך סלוף" היא עונה. סלוף היא פיתה של התימנים והיא מכניסה לתוכה עגבניות חתוכות דק, חציל מטוגן, ביצה קשה וחמה, עם טחינה וחריף ירוק - פצצה.
"יש גם קפה?" "אצל שלומ'ה בפיצוחים מימול", היא אומרת. "לך תביא לך קפה ואני בנתיים אכין לך כי יש לי פה עוד הזמנות"ככה זה פה, למרות שיש תור יש יחס והכל בנחת.
אני הולך להביא לי קפה ומציץ גם במאפיה שמימול. עד ששלומ'ה מכין את השחור אני רואה שגם שם יש תור, אבל אף אחד לא נדחף ולא מנסה לקצר. אנשים משאירים את השקית עם המאפים שקנו - בעצם גם עם הכסף, ומתפנים לקפוץ לחנות הסמוכה. כך שלומ'ה מסביר לי - "הקופאית במאפיה שוקלת, שמה עודף בשקית ומניחה במדף מימול. כל מי שחוזר, מוצא את השקית שלו מוכנה עם קבלה בפנים.- סטארט אפ.
אני חוזר לדוכן הסמבוח עם הקפה. "כבר מכינה לך היתה לי הזמנה גדולה קודם" אומרת בעלת החיוך הרחב ואני עוקב אחרי ידיה הזריזות, קוצצות במומחיות עגבניה צעירה. הכל טרי חם וטעים ועם קפה חזק עוד יותר. "תגיד", אני שואל בחור צעיר שמתארגן על ההזמנה שלו- "מה אומרים אצלכם על כל מה שקורה אצלנו בפוליטיקה?". "המשיח בדרך" הוא עונה לי ומחייך , "עד כדי כך אנחנו בדרך למטה, אה?.." אני אומר לו.
"לגמרי.. והוא יבוא ברגע הכי יומיומי", הוא אומר לי, "אפילו יכול להיות שתהיה באמצע הביס ככה..הוא יבוא.."

התיישבתי לאכול בספסל ליד. מאחורי יושבת אמא צעירה ומאכילה את תינוקה. היא מברכת ברוך דיברי מזונות ומרעיפה קולות מצמוץ ואהבה אל התינוק. אישה כבדת בשר עם שקיות בידה מתקרבת ומניחה את השקיות ליד האמא. "אפשר כמה דקות? אני עולה למעלה", היא שואלת, ונענת בחיוך מבין. "בטח" אומרת האמא והגברת מזדרזת לפנות לדרכה.
עד שסיימתי לאכול ולקנח בקפה, הגברת חוזרת עם עוד שקית, ומודה לאמא.
בדרכי לשירותים בקומה למעלה אני מגלה רשת צרכנית שנקראת "עזרה ואחווה".יש מוצרים שהרשת מספקת ויש מי שמביא את שלו ומשאיר עד מתי שמי שצריך קונה. הרשת לוקחת אחוז אחד. ככה זה עובד פה. אגב השירותים מבריקים.
נידמה לי שבימים כאלו של פילוג, הסתה, שמאל ימין, והתפרקות מכל מה שהוא מוסרי וחברתי, אפשר ללמוד משהו מהעזרה ההדתית (הטעות בכוונה) שיש פה.

שבת שלום

אופניים - סיפורים בגובה הכידון: אחדות

שבת אפרורית. בחוץ רוח קרה. גם אתמול לא רכבתי. די, אי אפשר ככה.. 

אז התלבשתי חם ויצאתי, בקטנה ליד הבית.
על גבעת התיתורה שלנו, מישהו יצר כבר לפני כחצי שנה את סמל האחדות - משטח פסיפס גדול ונאה. המשמעות קצת פחות ברורה, אבל בעיקרון הסמל מבטא את השאיפה לאחדות שלום ורצון לעשות טוב.
היום ממש פגשתי את מי שיזם את הקמת הסמל על הגבעה. לאה סמדג'ה שמה. עומדת במרכז הסמל מחייכת ומזמינה אותי לתפוס את הרגע.
אחרכך היא קצת מסבירה על הרעיונות שהיא מנסה לקדם, ושהיא מחכה לכמה נשים שהזמינה לכאן, כדי לשאת תפילה אל מול מה שקורה במציאות העכשוית, ומה שיקרה בקרוב מאד. מציאות מרה ומסוכנת. הקשבתי, הסתכלתי לה בעיניים. החזקתי כמה שניות בידיה וסגרנו שאני איתה.
ירדתי במורד הגבעה וניכנסתי לסינגל הנחמד שחוצה אותה לצד השני. ירוק ופורח אצלנו עכשו על התיתורה. והעשב הגבוה ממש סגר על הסינגל.
המשכתי אל הגבעות הדרומיות.
בדרכה חזרה ניתקלתי בזוג מבוגר. ערבים - על פי לבוש האשה, שחונים בצד הגבעה וקוטפים מיני עשב. שאלתי מה קוטפים? תריח, אמר לי הבחור והושיט צרור עשבים שהיה בידו. באמת ריח משגע. קיבלתי הסבר על זעתר ועל ת'מניה ועל שלל תכונותיהם הנפלאות.
-היא, אמר לי הבחור, סובלת מסרטן והיא חיה רק בזכות הזעתר. אוכלת אותו ככה בלי לייבש. וואלה הרופא בהדסה משתגע, אמר לי אם היא ממשיכה ככה להשתפר אני נפסיק לה התרופות.
נזכרתי בכתבה ששודרה אתמול ביומן חדשות ערוץ 012 -
מלחמתם של פקחי שמורות הטבע בערבים שקוטפים את העכוב. עכוב בערבית, עכובית הגלגל בעברית. צמח בר קוצני שאוכלים את הגבעול שלו. גם אני בילדותי הייתי אוכל גבעולים של עשבי החורף, למדנו את זה, אנחנו הילדים, מהבדואים שהיו באים באותה תקופה ליד בית הורי עם כבשים. בכל שנה בעונה הזו, הייתה נשמעת באחד הבקרים של שבת- צעקה, "הבדואים באו!" והמוני ילדי השכונה היו רצים אלהם בהתלהבות שאחרי שעה היתה מסתיימת בשעמום אל מול הכבשים הלועסות.

לגבעולי העכוב תכונות רפואיות שהוכחו במחקרים. עכשיו שקוטפים אותו בכמויות מסחריות הוחלט להגדירו כצמח מוגן. נדמה לי שזה קצת מוגזם וכופים פה גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הופכים את קטיף הזעתר והעכוב לבלתי חוקי. כמה כבר אפשר לקטוף? איך אמרה פטימה לפרות מותר ולנו אסור, זה גודל באדמה מן אלוהים.
ואז הראו בחור ישראלי שמגדל את העכוב בגידול מסחרי ועושה עליו רווח יפה.
איך זה שאנחנו, העם הזה, שלוקח והופך כל דבר למסחרי. במקום לאהוב את הירוק של הטבע אנחנו אוהבים ירוק אחר.. אולי בגלל זה אומות העולם לא ממש אוהבות אותנו...
נכון גם הערבים קוטפים בכמויות ומוכרים למי שאין ביכולתו לבוא ולקטוף חינם. אבל לאפשר גידול מסחרי על הרקע של איסור הקטיף - לא מוציא אותנו טוב.
אולי כדאי יותר לזכור שמה שגדל על האדמה הוא של כולם. ושעל האדמה הזו ישרדו רק מי שיכבדו את את הטבע, ואת בני האדם שחיים עליה.

אחדות, שלום, ורצון לעשות טוב נקראים דחוף אל המציאות העכשווית. אמן.

שיר לשישי אחה"צ-פורים: משלוח מנות

שׁוֹלֵח לְךָ מִשְׁלוֹח מָנוֹת
לְךְ אַרְצִי, זָבַת חָלָב ובעיוֹת
לְמִי שֶׁטּוֹב לוֹ בָּהּ
וְגַם לָאֵלֶּה שפַּחוֹת

מִלֵּאתִי סַלְסְלֶה גְדוֹלָה עֲשׂוּיָה מִכָּל הַמִּלְחָמוֹת
שַׂמְתִּי בָּהּ שָׁלוֹם וְהַרְבֵּה תִּקְווֹת
אָרזתי מָנָה שֶׁל שִׂמְחָה בצלוֹפן
וְגַם פִּיזַרתִי חֲלוֹמוֹת מֵעַל לשוּלחַן

אֶת הַהִגָּיוֹן עַטפתִי בְּאוֹר
שיגלה לָנוּ כָּל מִסְתּוֹר
שהָאמֶת הנחבאת תוּכַל כְּבָר לָצֵאת
לֹא אֱמֶת שֶׁלִּי, לֹא אֱמֶת שֶׁלְּךָ
רַק אֱמֶת אַחַת, פּשוּטה, שֶׁל הַלֵּב..

פִּיזרתי זרעִים שֶׁל חֶמְלָה והִתחשבוּת
בָּעִיר בַּכְּפָר וּבְכָל הִתיישבוּת
קִישטתי בסוּכּריות שֶׁל רָצוֹן לַעֲשׂוֹת,
רָצוֹן אמִיתִי, חָדָשׁ וְרַעְנַן
בְּלִי עֲטִיפָה שֶׁל "יִהְיֶה בְּסֵדֶר" הַיָּשָׁן

הוֹסַפְתִּי מָנָה שֶׁל כְּבוֹד בִּנְדִיבוּת,
כָּזֶה שנותנִים בְּקַלּוּת
יכוֹלת הַקְשָׁבָה
(מהפירמה הֲכִי טוֹבָה)
וסוּכּריה עַל מַקֵּל עִם פירגון ותְמִיכה

לֹא כָּל יוֹם פוּרִים אוֹמְרִים הַיְלָדִים
הוֹי אַרְצִי מוֹלַדְתִּי
הִנֵּה אֶת כְּבָר בַּת 70
אִיתךְ כָּל הַשָּׁנָה- חוגגים וּמוֹעֲדִים..

וָרֵק חַג אֶחָד קָטָן הֲכִי שָׂמֵח
שֵׁישׁ בּוֹ נְתִינָה וְלֵב פּוֹרֵח
מִשְׁלוֹח מָנוֹת זֶה לְךָ אֲנִי שׁוֹלֵח
הלוואי עָלֵינוּ כָּל הַשָּׁנָה
מִמֶּנִּי אֶליִיךְ בְּאַהֲבָה.

                                                        חג פורים שמח 

סיפור לאחר הצהרים של שישי: על מראית עין וירח

 בכל יום שישי ב 3 אחה"צ אני מאזין לתוכניתו של שמעון פרנס - העונג השישי. שם את הסלולרי שיטען וינוח מכל השבוע העמוס שעבר עליו, מתיישב בסלון ומקשיב לסיפורים ולמוסיקה. היום פתח פרנס את תוכניתו בענייני השבוע "הגדולים" ההסכם עם איראן, יוון, נתניהו.. ופתגמים של מנהיגי עולם (כמו צ'רציל או דה גול) שבעצם אומרים לנו כך: הכל בעולמם של אלו "המדינאים" הוא בעצם מראית עין, וכמו שאומר הפתגם "פוליטיקאי שרדן הוא כמו מי שממשיך להאכיל את התנין ומקווה שזה יאכל אותו אחרון"..

כל אלו הזכירו לי סיפור מסיפורי חלם, כזה שמספרים לילדים אבל לא רק.. וזה הולך ככה:
אנשי חלם בחרו להם מועצת חכמים חדשה, כזו שתדאג לעצי הסקה בחורף ותנהל את ענייני העיר. ישבו החכמים הנבחרים וחשבו מה יעשו כדי להראות לאנשי העיר שאכן הם דואגים לרווחתם. החליטו ללכת בגדול, די להם בירח שלהם, שפעם מלא ומאיר ופעם חלש הוא ונעלם. הם רוצים ירח שדולק כל הזמן. כך יוכלו אנשי חלם להלך בעירם בלילות ללא חשש ופגע ממהמורות הדרך.
וכך כאשר שוב נעלם להם הירח, יצאו נבחרי העיר חלם כבר למחרת ראש חודש, למסע חיפושים אחר ירח חדש ומשובח. כעבור שבועיים ימים הגיעו לעיר הגדולה, שהירח בה עגול גדול ומאיר לתפארה. שאלו וחקרו היכן יוכלו לרכוש ירח כזה. עד שהגיעו לסוחר גדול ומכובד שאמר להם: "רבותי מכובדי חלם, מזל גדול שהגעתם אלי עכשיו. בדיוק נשאר לי ירח נהדר אחד והוא מלא ומאיר חזק. הובילם הסוחר לחצרו, שם עמדה חבית גדולה מלאה במים ופניה הפתוחים אל השמיים. בתוך החבית נח לו ירח נהדר. התלהבו חכמי חלם ממראה הלבנה ושאלו למחירה, הסוחר חשב ונקב בסכום הגבוה שעלה בדעתו בשעה רצון שכזו.. התייעצו בינם לבינם, נבחרי העיר, כה וכה התווכחו עם הסוחר ובסופו של דבר הגיעו עימו לעמק השווה. הם ישלמו את כל סכום הכסף שבידם ועוד קצת ובלבד שהסוחר יעמיד לרשותם עגלה לשאת את החבית עם הירח המפואר. נתרצה הסוחר וקיבל עליו את הדין, עטף את פתח החבית באריג עבה, חיזקו עם קישורים מסביב שמא יינזק הירח בנסיעה חזרה, ואף סייע בעדם להעמיס העגלה בחבית היקרה כמוסכם. עוד השביעם הסוחר למהר ולשוב אלא בעוד חודש ימים ולהחזיר את עגלתו, ואם תהיה איזו בעיה עם הירח יוכל לתת להם אחד אחר בחצי מהסכום..
יצאו חכמי חלם טובים ושמחי לב לדרכם חזרה לעיירה, והדרך קשה והעגלה כבדה אך בליבם שמחה. זה דוחף ואילו מושכים וכך או כך מתחלפים הם, והנה מקץ שבועיים ימים הגיעו לעת ערב אל הרחוב הראשי בעיירה. וכבר נאספו חלמאים רבים לחזות בירח המופלא שיאיר מעתה את עירם החשוכה. כשפתחו את קישורי החבית וחשפו את פתחה, מה רבה אכזבתם - לא ירח ולא כוכבים היו בה אלא סתם מים עומדים..
פתחו ואמרו נבחרי חלם אל הקהל שסביבם כי אין ספק שאשמתו של הסוחר היא, שמכר להם ירח מקולקל.. ולפיכך עליהם לשבת ולטכס עצה כיצד ינהגו בעגלה ובבעליה, האם ישובו מיד או ימתינו כעצת הסוחר - כל ערב נתכנסו והתווכחו זה אומר כך וחברו אחרת, ולא הגיעו לכלל החלטה עד שעברו שבועיים וירח גדול עלה בשמיים. יצאו אנשי חלם לרחובות בריקודים ושמחות, הנה כי כן צדק הסוחר אין מה למהר... הנה ירח חדש ומלא מאיר את עירם וגם אם ירח זה יעלם, הרי יש להם עגלה להביא ירח אחר..

שבת שלום