בקיץ הזה שם באפיק הנחל מצאתי לי, חבר. בין ערביים אני לפתע עוצר.
על שיח עבות, הוא ניצב כלוט. עוף מידברי גדול ומרשים. שהגיע לכאן אל גבעות וטרשים.
מקור לו בולט וחד, כנפיו יודעות מרחבי עד.
כמו זיק חשמלי מדליק חיבור בינו וביני, ומשהו מדבר אליו מתוך ליבי.
אני מבקש שיעוף, שיפגין את יכולתו. והוא פורש כנף כמו מלך את גלימתו.
מתרומם אט, נוסק אל על, משאיר אותי נירגש וקצת מבולבל.
חג לו סביב, אוסף גובה ואז גולש באלגנטיות, ממש מופע של תיאטרליות.
הנה הוא עולה וטס מעל הגבעה – שם לא עומדת אפילו פרה.
ואז הוא מגיע ממש מעלי, צילו הגדול על פני,
מכה בכנפיו כמו אומר שלום. נוסק למרחק נעלם כמו חלום...
כעבור שבועיים שוב בין ערבים, אני והאופניים פוגשים את חברנו בעל הכנפיים.
באותו מקום על אותו שיח הוא את ליבי מהדרך מסיח.
על המופע חוזר הוא לכבודי, עכשיו אני יודע שזה כבר לא רק אני..
כידידים ותיקים אני לוחש לו כמה מילים. הוא נענה בהבהוב כנף באור דמדומים.
התייצב הוא בגובה מעל השביל עכשיו הוא אותי מוביל..
שנינו נעים באותה מהירות, הוא בכנפיים פרושות אני ברגליים מדוושות,
כך במשך כמה דקות במורד השביל אנו גולשים, כשני חברים משכבר הימים.
עד שפונה הוא בסופה של הדרך, פניה רחבה בגובה ברך.
אני לוקח עוד רגע עם אופניי ועם עצמי, חושב מיהו, מי אני..
משהו בי משתחרר, וחיוך פנימי בתוכי אומר. עוד ניפגש חבר. בגלגול הזה או באחר.
עכשיו תורי להכות בדוושות ולטוס במסלול הבית שלי אל בין
הגבעות..
