סיפור לשישי אחה"צ- אני יושב לי בבריכה

אני יושב לי בבריכה קורא עתון מתחת לסככה. אחרי 45 דקות של שחייה, סבבה של הרגשה.
מולי הכפר הערבי הזה, אתם כבר מכירים, בית סירא זה שמול מכבים 300 מ בקו אווירי. ככה באות לי מחשבות שעוד התחילו במים..

תמיד אני מרגיש שהייתי רוצה לבקר שם פעם בכפר, להרגיש את האווירה ברחוב, לבדוק אם משתלת השלום מלפני עשרים שנה ,שבה קניתי עץ שקד, עדיין קיימת ולשתות איזה קפה קטן עם האיש במשתלה..
ואז אני חושב כמה שקט שם, איזה בתים גדולים אני רואה מפה, בטח לאנשים יש עבודה בירושלים או משהו. ואיך זה שקט שם ואין שום פעילות פח"ע שהייתה יכול לשבש מאד את חיינו כאן.ואז אני חושב מה יש להם שהם כאלה שקטים, למה בעזה לא ככה..
אולי כי לעזתים אין מה להפסיד. אולי את העזתים יש מי שמנצל, מי שהשתלט להם על החיים ומכתיב שם פחד, טרור.
ואז אני מגבש לי תוכנית שהתחילה תוך כדי מעבר משחיית חתירה לחזה:
האמריקאים נכנסים לעזה, מרסקים את החאמס כמו בעירק ובאפגניסטן, הפעם בפיקוח ישראלי.
האו"ם ממנה ממשל חיצוני, ועדה קרואה, או איך שתקראו לזה. הוועדה מגייסת חברות רב לאומיות, שמקימות מיזמים כלכליים בתחום התיירות  יש חופים מדהימים בעזה), מיזמי תרבות, מפעלים, חקלאות. בעיקר חינוך, השכלה - עתיד לדור הצעיר שמוותר על התגייסות לטרור ועסוק בלבנות את עצמו. כמה שנים עוברות, התיירות פורחת, יש נמל, יש תעופה, ישראל מייצאת לעזה, מה רע? מדינות כמו מצרים ומדינות המפרץ תומכות ומשתפות פעולה.
הפלסטינים בגדה מבינים שאפשר אחרת. גם פה מתחיל תהליך דומה.
פתאום אנשים בכל מקום מבינים שהרבה יותר כדאי לחיות טוב, ברווחה כלכלית, בשלום ולא בפחד, בסכינים, אש ופצצות. יותר כדאי להם חיים של יצירה, משמעות, התפתחות מאשר חיים של יהודי, ערבי, שמאלני, ימני..
שהרי אף אחד לא נולד שמאלני או ימני. אף אחד לא מת ערבי או יהודי.
ובאמצע בין שתי הנקודות האלה של החיים, אנחנו בסך הכל בני אדם...
תוך כדי כתיבה על הכסא נוח בדשא, אני שם לב שרוחי מופרעת קצת ע"י רעש אנושי מעצבן.
איש גדול עם קעקוע על הזרוע וילדה קטנה שלא מפסיקה לנדנד, מדבר בטלפון, רמקול פתוח. כמעט שאין פה אנשים והשיחה נשמעת היטב ממרחק של 10 מטר, "תביא גם ירקות" אומרת האישה בטלפון מהצד השני.
"טוב מה עכשיו, אמרתי לך אני בעבודה, לא יודע אם אספיק" יורה האיש הגדול בחזרה לטלפון שאותו הוא מחזיק בהתנשאות כחצי מטר מהפנים.
ביד השנייה הוא מהסה את הילדה שרוצה "ג'חנון כבר אבא!".. ככה זה נמשך כמה דקות.
דעתי מוסחת מהאותיות על המסך שמשתבשות לי. אני קם ונודד עם המגבת והתיק לצד השני של הדשא.

בא לי לקום ולהפוך עליו כסא..לשקרן. אבל אז אני נזכר שאני כותב על שלום והוא גם משקר וגם יותר גדול ממני..שבת שקטה לכם, תהיו בני אדם..

אופניים - סיפורים בגובה הכידון: רשמים מחופשת רכיבה בסרביה. (יולי 2018)

 כבר כמה וכמה שנים שלא פרקתי את האופניים ולא ארזתי אותם לחופשה בחו"ל. כמעט בכל מדינה באירופה ניתן היום לשכור אופניים ברמה גבוהה, אבל כשהחבר'ה החליטו שהשנה נוסעים דווקא לסרביה, הבנתי שאין ברירה.
 הפרוק והאריזה ממש לא סיפור, אבל נידרשת לוגיסטיקה קטנה להסחב עם הארגז לשדה התעופה וחזרה, בקיצור מצאתי את עצמי שוב בנתב"ג בתור שאני הכי אוהב לעמוד בו, בקומת היוצאים כמובן. 
גם הפעם,כמו לפני שנים, הייתה נוסעת שתהתה מהם הארגזים הגדולים שהיא רואה על העגלות שלנו בתור לצ'ק אין. בפעם הקודמת הייתה זו חובבת מוסיקה קלסית שהייתה בטוחה שאנחנו נגני תזמורת, ולשאלתה: "איפה תנגנו?" השבתי "שכנראה בהרים.."
 ביציאה מהשדה בבלגרד קיבלו את פנינו נמק'ה וולאדיק (שמות חיבה שקצת עיברתנו) הצוות המקומי. כבר ברגע הראשון היה קליק של רוכבים ביננו. וולאדיק רוכב תותח ואחלה בחור, אם אנגלית טובה והרבה ידע. ונמק'ה מנהל הטיול תקתקן לוגיסטי וספורטאי רציני שברזומה שלו כמה מרתונים וטיפוס הרים מקצועי..
די מהר מצאנו את עצמנו מרכיבים את האופנים בבלגרד על גדות הנהר במפגש של הדנובה עם נהר הסאווה,
כשהיתושים בשעת ערבים נוגסים בנו בכל פה.
ארוחת הערב והבירות השיבו את נפשנו והבהירו לנו כמה האוכל פה הולך להיות טעים ומפוצץ
סרביה היא ארץ עם המון טבע, מים, יערות ובדרומה הרים אין סופיים, הלא הם האלפים הדינריים.
אחרי פירוק יגוסלביה בשנות ה-90 והיסטוריה של מלחמות וקרבות דמים בין הנוצרים למוסלמים על רקע דתי ושליטה במשאבים 
הבינו כולם שדי לשטויות.  ולמרות המורכבות  שרק מלחמות יודעות ליצר, שמו להם גבול בין סרביה לבוסניה וב- 2006 חזרו לחיים נורמלים. הלוואי גם עלינו.
לםיכך רק בשנים האחרונות החלה להתפתח תיירות בסרביה.

  עם בוקר פצחנו בנסיעה  דרומה להרים ולקראת צהרים יצאנו לרכיבה.
הקונספט הכללי היה כזה: בהתחלה מטפסים מתון וארוך, אחרכך ירידות לאיזה כפר קטן ויפיפה, אוכלים צהרים כשמיסביב תרנגולות חופשיות, כמה עיזים ועוד כמה ילדים סקרנים. 
מגשים של קבבים, ירקות בלאדי וגבינות עיזים הם בדרך כלל התפריט כאן.
איזה כוסית ראקיה או בירה טובה ואנחנו מסודרים. מהזה מסודרים.. בדיוק עכשו מתחילה עליה אימתנית ועם עוד שני קילו של בשר בירה ופיתות בבטן אין ספק שההרים גבוהים יותר.. הפיצוי מגיע בסיום בירידות מגניבות שגורמות לנו לשאגות שימחה.
 לאחר 3 ימי רכיבה בין שדות פרחים נהרות תצפיות משגעות וארוחות מפוצצות, לקחנו פסק זמן ויצאנו ליום שכלל שייט באגם אובץ  הענקי וביקור במערת נטיפים שאורכה כשישה קמ בתוך הר.מדהים.
 הברבה צחוקים שם בחושך בין הזקיפים והנטיפים..

חזרנו בהפלגה קצרה והליכה בשדות הפורחים אל המיניבוס שהחזיר אותנו למלון המאד מיוחד שבו התאכסנו. זהו למעשה כפר של בתי עץ  שכל בית שונה משכנו  ושהוקם לצורך צילומי סרטיו של אמיר קוסטריצה הבמאי הסרבי האגדי. לא נפליג בתאור ובשיבחי המקום כדי לא לקלקל את ההפתעה למי שיגיע לשם.

יום הזכרון - כל שנה

  שתי דקות - צפירה. שתי דקות והכל נעצר.

שתי דקות שצפירה מדמימה כל צליל אחר ואת הלב.

שתי דקות והכאב של כל השנה עולה, כאבם של אלו שלהם לא יגמר לעולם, לא יגמר הכאב, 

לא יגמר הגעגוע..

אחרי הצפירה יש שירים וסיפורים.

שירים וסיפורים על חיים שאבדו.

אחרי הצפירה אפשר לחשוב על החיים האלה שבמותם לנו ציוו ..

אפשר לחשוב על הטעם, על המשמעות של החיים. 

שלך, של אחרים.

החיים של כולנו. כל האנשים שנושמים ביחד

את אותו אוויר שהצפירה מפלחת.

לחשוב על מה שקורה בתוכנו. מה הלב משמיע.

מה הוא באמת רוצה? האם אנו שמחים בחיינו? במי שאנחנו?

האם טוב לנו עם הסובבים אותנו? האם טוב להם במחיצתינו?

כמה אחריות באמת לקחנו?

כמה עבודה על מידותינו עשינו? וכמה נשאר עוד לתקן.

מה מניע אותנו ומה מנהל? פחד או אהבה, אפתיות או תקווה?

אחרי הכל, אלו הם חיינו ויש לנו שתי דקות, או יותר..

***

אופניים - סיפורים בגובה הכידון: סיפור שיעזור לכם להעביר את שבוע

שבת חורפית אחרי שישי גשום. מרגיש שאני חייב לרכב. על פי התחזית לפחות עד הצהרים לא ירד גשם. יצאתי ב-10. קר. מאד. אבל אני לבוש טוב והרגליים מדוושות בחדווה ובמרץ לכיוון השבילים הלבנים בצידו הצפוני של יער בן שמן. הכל סבבה, האופניים, הרגליים והשבילים שמידי פעם מתקילים אותי בשלולית עבירה. אפילו סינגל אחד צלחתי באזור קרבות המכבים. ממשיך לכיון מצפה מודיעין, וקצת לפני החנייה של "חנה וסע" אני נכנס לקטע של 20 מ' בוץ - אבל ממש בוץ טובעני שמבחוץ ניראה תמים ואפילו חצי יבש. תוך שני מטר הצמיגים מקבלים תוספת עובי מדהימה שגורמת לי לרדת ולשקוע עם הנעלים. 20 מטר של בוץ (שמזכירים לי בוץ אחר..) שאחריהם השביל מרוצף באבנים קטנות- מתכון מעולה לשבירת מעביר אחורי או קידמי. לכן המשכתי בהליכה עד לשטח האספלט ואחרי שניקיתי את הצמיגים עם ענף, המשכתי לקפה שבמצמו"ד. עד שאני חושב לעצמי אם קודם לטרוף איזו פיתה עם לבנה לפני הקפה, אני נעצר ליד אוטו שזה עתה חנה. בחורציק צעיר שהאופניים שלו עדיין על גג האוטו שואל אותי אם אני מכאן ואם אני מכיר וכאלה. אני מהצפון הוא אומר- לא מכיר כאן כלום, אמרו לי יש כאן מלא מסלולים. אכן יש, אני עונה ומוסיף שאני כבר בדרך חזרה למודעין- היום זה לא יום לסינגלים אומרים שני רוכבים שנעצרים לידנו. הם מבקשים משאבה והבחור שולף מתיקו ברצון. "שמע אני הולך כאן לשתות קפה תתארגן עם האופניים ותחליט אם בא לך לרכב איתי לכיוון מודיעין". שתי דקות אחרכך הוא מגיע ואני מזמין שניים שחור. "כן שחור זה מצוין", הוא מוציא את ארנקו מכיס החולצה. "אני מזמין -אתה אורח כאן", אני אומר. התישבנו על אחד השולחנות כאילו אנחנו מכרים וותיקים. "עברתי מהצפון לירושלים לפני כמה חודשים, אני מלמד בבית ספר ברעות" הוא מספר- "מחשבים, ביה"ס ברנקו וייס, אתה יודע זה בני נוער עם כל מיני בעיות". - יפה, אני אומר לו וכבר מרגיש שיהיה מעניין-משהו במבטא ובחיתוך הדיבור שלו. "מאיפה בצפון?" אני שואל- "גוש חלב" הוא עונה, מוציא ומראה לי כרטיס ביקור. "למשפחה יש שם חנות אופניים- האופנים שלי משם. הם היו בתיקון אז עכשו הן נקיות". - עוד מעט הם יראו אחרת, אני אומר לו ומנסה לחשוב איפה זה יוצא גוש חלב- והוא כאילו קורא את מחשבותי ואומר, "ליד דובב אתה המכיר?" ואני, בבת אחת עולה לי כל קו הגבול הצפוני שבסדיר ובמילואים חרשתי בו את כל הגזרות-במיוחד בחורף. הקור, הגשם, הפלדה הקרה של נגמשי הסיור שהקור שלה חודר את החרמונית, המארבים בלילות ועוד.. ואז הוא אומר לי, "אני בן של צדלניק". בום-מיד אני מבין איך זה מתחבר לי עם חיתוך הדיבור שלו- "קוראים לי מרון" הוא מחייך חיוך מבויש. גשם דק מתחיל לטפטף ואנחנו עולים על הכלים. אני מראה לו מאיפה ניכנסים לכחול. יורד איתו ומראה לו את הכניסה לסינגל חדיד. והוא מבסוט וכבר עושה תוכניות איך בשבתות הקרובות הוא יגיע לכאן ויחרוש את היער. אנחנו יוצאים ברכיבה מהירה אל הדרך הראשית. אני מוביל, הוא לצידי קצת מאחור- בכל צומת אני עוצר ומסביר לו את הכיוונים ואיך הוא חוזר. בין עצירה אחת לשניה הוא מספר לי איך זה לגדול כבן של- איך היה היחס אליו בבית הספר, מה הוא חושב על הבעיות שלנו עם הערבים, קצת על התוכניות שלו. בחור רציני, אני חושב בליבי. וגם על אבא שלו שהיה 15 שנים בצד"ל ועל המשפחה קצת. "מאיזה כפר בלבנון?" אני שואל ובתוכי נרגש לתשובה שתיכף תבוא - בחלק גדול מהכפרים שם הסתובבתי בימים ובעיקר בלילות במשך חודשים. רגלי או בלבוש אזרחי בתוך מרצדס שחורה. אף פעם לא יודע מי בדיוק יושב לידי.הוא עונה ושמו של הכפר מיד מעלה בי זכרון של בתי האבן הגדולים עם חצרות עמוסי פרי, איך היו מכבדים אותנו בקפה וסיגריות ואיך בלילה אחד קר וגשום של חודש דצמבר, בסיומו של מארב מוצלח הוכנסנו אחרי חצות לאחד הבתים וכובדנו במרק עשיר וחם, מרק של חג. אנחנו עוברים את מערות הנזירים ומגיעים לכביש443- לפני שאנחנו נפרדים, אני עובר איתו שוב על הדרך חזרה. הוא אומר תודה ומחבק אותי חיבוק של גברים. "תמסור ד"ש לאבא. תהנה ותודיע לי שהגעת לאוטו".. הוא מחייך ויוצא לדרך ואני ממשיך הביתה עם איזו התרגשות שאומרת, לך תדע את הבן של מי פגשתי..